התגלות הקסם: ספר 1- פרק 1 (מתוך הספר שלי)

(די משעמם לי ורציתי ביקורת חח… וכבר פרסמתי פה חלקים עד הפרק השלישי בערך לפני ששכתבתי אותו ועכשיו הוא שונה לגמרי ככה שאין ממש טעם לקרוא את הקודמים אבל אם מישהו מעוניין… בכל מקרה, רק מזהירה, זה ארוך, בערך 7 עמודי וורד. אבל מעניין, בתור צד אובייקטיבי.)

איך אני יכול להתחיל? זה כבר סיפור בפני עצמו.
טוב, אז קודם כל כדאי שאציג את עצמי: השם שלי הוא טנא מור, ואני תקוע בתוך גוף של נער מתבגר בן חמש-עשרה, וגם חושב כמו אחד כזה. במשך כמה מאות שנים, אם לא יותר, אני נאלץ לחיות עם הקללה הזאת שהסיבה לה אינה ברורה. בשביל אדם כמוני, זה לא כיף גדול במיוחד. יותר כמו סיוט מתמשך שאי אפשר להתעורר ממנו.
ומי אני באמת, אתם שואלים?
אתם יכולים לקרוא לזה מכשף, קוסם, או בעצם כל דבר שתחשבו עליו שיכול להיות רלוונטי.
דבר אחד אני יודע- מעולם לא פגשתי עוד אחד כמוני. שמשתמש בקסם.
כל הזמן יוצא לי לתהות למה דווקא אני, למה כל הדברים האלה קרו לי. אני אוהב לחשוב שזה צירוף מקרים מוזר, אבל, אחרי הסיפור הזה, אני כבר לא כל כך בטוח.
כדי שתוכלו לזהות אותי יותר טוב, כדאי שתדעו שיש לי גוון עור בהיר, עיניים כחולות, ושיער שחור וחלק, מעוטר בקבוצת שיער בלונדינית בחלקו הקדמי (טבעי, אם תהיתם).
אז איך כל הבעיות האלה תופסות אותי? זה התחיל מאז שנולדתי, אני מאמין. הכוחות הגיעו אליי פתאום והייתי צריך ללמוד להסתדר איתם לבדי, כי לא היה אף אחד שילמד אותי. עוד יותר גרוע היה, שככל שידעתי פחות בקשר לכוחות שלי, ככה הייתי יותר חסר שליטה עליהם. מבלי ששמתי לב חפצים שהיו בקרבי התחילו לרחף באוויר, במקרים הקשים יותר אפילו התנפצו בגלל הכעס שתקף אותי באותו זמן. ולא משנה כמה פעמים ניסיתי להימנע משימוש בהם, זה היה בלתי אפשרי. בסופו של דבר קיבלתי תזכורת שהם שם.
אבל עכשיו הגיע החלק הכי חשוב, אז אל תלכו לשום מקום עדיין, כי עוד לא סיימתי להסביר את הדבר החשוב ביותר – למה אני נמצא בגוף של נער בן חמש-עשרה.
למרות ש… במחשבה שנייה, אם אגלה לכם עכשיו זה לא יהיה כיף כל כך.
אז כל מה שנשאר לי לומר זה שאתם מוזמנים להצטרף אליי למסע אחר הגורל שלי.
הא. קיטשי.

אתם יכולים לומר שהסיפור הזה התחיל כשישבתי על ראש גבעת גריפין, הגבעה שמשקיפה על כל העיר הלא מוכרת בה אני גר- בלאקווד, והשקפתי על הנוף. היינו שם אני וזוקו, החתול שלי, שאם לא הייתי יודע היטב, הייתי בטוח שהוא כלב שמחופש לחתול. הוא לבן כולו ופלומתי מאוד, רך מאוד, והישר מראשו ועד זנבו המנופח הסתרך פס תכול ומהודר. אתם צריכים לדעת, זוקו הוא מה שנקרא חתול אמזונות. זה זן נדיר ומיוחד של חתולים, שהאגדה אומרת שמקורם באיי האמזונות.
אבל אני סוטה מהנושא העיקרי שלי.
הזמן היה אחר הצהריים של יום שישי, יום שלא לומדים בו. עליתי על הגבעה מיד לאחר שסיימתי את המשמרת שלי בחנות העתיקות של מר פרקר. התחלתי לעבוד שם לפני כמה חודשים, כאשר הבנתי שכדאי שאתחיל להרוויח בעצמי את הכסף שלי ולא להסתמך אך ורק על האנס ואלזה, שהם, קצת קשה להסביר את היחסים בינינו, המשפחה האומנת שלי מאז שנה שעברה.
הסיפור הוא כזה- אם אתם לא מחשיבים את זוקו בתור שותף, אני גר לבדי בבית קטן קרוב למרכז העיר, בחלק השקט והמיושב של בלאקווד. האנס ואלזה ג'והנסון הם זוג עמיד בלי ילדים משלהם. הם גרים בלונדון, ובעצם שומרים עליי מרחוק. שניהם מאמינים בעצמאות מגיל צעיר. הרעיון שאני אהיה עצמאי ואחראי- אקום בבוקר לבד, אלך לבית ספר, אעבוד, אלך לקניות, ואכין לעצמי אוכל, זה היה רעיון שלהם. אני לא התנגדתי. אני דווקא אוהב את השקט הזה שיש בבית. אז נכון שמערכת היחסים הזאת אולי לא חוקית בכמה מישורים ולא בריאה כל כך, אבל, היי, אם הייתם בני חמש-עשרה, לא הייתם מוותרים על האפשרות הזאת שלא יהיה מבוגר שיציק לכם כל הזמן.
אני חייב להודות שאני מה שנקרא "ילד טוב ירושלים". אני לא מרבה לעשות צרות ולא מסתבך עם האנשים הלא נכונים, למזלם של הזוג ג'והנסון. אני יודע לטפל בעצמי.
אה, איפה הייתי? אה, נכון. נשענתי על העץ היחיד על הגבעה והשקפתי על מבני העיר ועל הכיכר הגדולה שנמצאת בדיוק במרכזה, ומסביבה שלל חנויות שונות ומגוונות, אחת מהן היא חנות העתיקות בה אני עובד במשרה חלקית ברוב ימי השבוע.
עיניי החלו להיעצם ככל שנרגעתי יותר. מאחוריי שמעתי את קולות המטיילים ואת ילדיהם שצחקקו ושיחקו אחד עם השני. הם נהגו לבקר באזורים המיוערים הרבים שהקיפו את הסביבה הגדולה של בלאקווד ושל הערים השכנות לה.
נרדמתי, ובחלומי ראיתי דבר מוזר שמעולם לא יצא לי לראות. כמה דברים, בעצם. הכל היה מטושטש ומבולגן והצלחתי להבחין רק בכמה חלקי קטעים שלא הבנתי מה משמעותם.
דבר ראשון- ראיתי את עצמי. אבל הרגשתי משהו מוזר בי, לא ידעתי מה בדיוק, אבל זה הרגיש לי כאילו אני מביט באדם זר ולא מוכר לי. ההרגשה שחוויתי באותו רגע הפחידה אותי מאוד. למזלי היא נעלמה לאחר זמן קצר כשהתחלפה התמונה בראשי.
לאחר מכן ראיתי נער שלא הכרתי. הוא היה בגיל שלי, אני משער (לא הגיל האמיתי שלי, כמובן, כי כל בני המאתיים פלוס בוודאי מתים). התסרוקת שלו הייתה לא שגרתית ואף מעניינת- השיער בחלקו האחורי של הראש היה קצר וקוצי, אך עם מראה רך. את מצחו כיסה פוני מפוזר שלא הסתיר את כולו והסתיים ממש לפני שנגע בגבותיו. שני צידיי הפוני שהיו ארוכים יותר משאר שיערות ראשו נאספו בסוג של גומי שחור וארוך, ונראו כמו שני זנבות דקים שהיו תלויים מעבר לשתי אוזניו. התמונה שלו הייתה בגווני אפור, כך שלא יכולתי לדעת מה צבע שיערו ומה צבע עיניו, אך זה לא ממה הטריד אותי, מכיוון שהאמנתי שאזהה אותו אם אראה אותו שוב גם מבלי לדעת מה צבע שיערותיו ועיניו. בכלל, לא מיהרתי לפגוש אותו. רק עוד דמות מהתת-מודע המודחק שלי. לא חשוב במיוחד.
התמונה התכהתה במהירות ומיד התגלתה בפניי עוד תמונה. היה נראה שזה מעין כפר, או אזור דומה, כזה או אחר. השמיים היו שמי לילה שחורים שזורים בכוכבים נוצצים וממעל זהר הירח המלא והגדול. מבין העצים והגבעות מסביב לאותו כפר יכולתי להבחין ביצור גדול, כהה ושעיר בעל טפרים ארוכים וזנב פרוותי וגדול. הוא יילל לעבר הירח בכאב. לא רציתי לפתוח פה לשטן, אבל הדמות הזכירה לי מאוד מראה של איש-זאב.
המוח שלי תכנן להציג בפניי עוד משהו, אך לא שמתי לב מה זה היה. באותו רגע לא הצלחתי להתרכז בכלום מלבד בכאבים כבדים מלווים בדקירות קטנות שזזו והתקדמו לעבר החזה שלי. הרגשתי נשימות מהירות על פניי, והן העירו אותי משנתי במהרה. זוקו שוב טיפס עליי. הוא ליקק את אפי בשמחה. (כבר הזכרתי את ההתנהגות הכלבית-משהו שלו?)
"מה השעה?" שאלתי אותו אף על פי שידעתי שהוא לא יכול לענות. הבטתי בשעון שלי. "כבר ארבע? כמה זמן ישנתי?" שאלתי שוב מבלי לצפות לתשובה. קמתי וירדתי בגלישה מהגבעה. אחד מהכלבים הקטנים של המטיילים התחיל לנבוח על זוקו שרץ אחריי. נאלצתי להרים אותו בזרועותיי ולרוץ מהמקום הכי מהר שיכולתי, מהפחד שהרצועה שהייתה קשורה לקולר שהבעלים שלו תפסה בחוזקה לא תיקרע פתאום והוא יתחיל לרדוף אחריי ולתקוף אותי בנביחות בכל רחבי העיר.
כאשר חזרתי לביתי שמתי לב לנערה ג'ינג'ית רכובה על אופניים אדומות עוצרת את נסיעתה על יד הבית ומניחה את אופניה על מדרכת הכניסה. היא ניגשה אל הדלת.
"מירה?" זיהיתי את פניה.
היא הסתובבה אליי בהפתעה. כנראה לא ציפתה שאהיה בחוץ. הנערה הייתה מירה פרקר. אם השם שלה נשמע מוכר לכם, זה בגלל שהוא מוכר. מירה היא הבת של איתן פרקר, בעל חנות העתיקות. וחוץ מלהיות הבת של הבוס שלי, היא גם לומדת איתי באותה כיתה. נופפתי אליה בחיוך מבולבל כשהיא התקדמה אליי בריצה קלה.
"מה את עושה כאן?" שאלתי בעוד שחררתי את זוקו מאחיזתי. הוא נפל על רגליו על גבי המדרכה והתקדם לכיוון הדלת בעצמו.
היא חייכה אליי. "אח שלי עושה מסיבה היום בערב, והוא הסכים לי להביא כמה חברים." היא אמרה. "אז חשבתי… אולי אתה רוצה לבוא?"
הבטתי בה המום. "א- אני?" הופתעתי מאוד מההצעה שלה. מעולם לא חשבתי שמישהו יזמין אותי למסיבה, בעיקר לא היא. חוץ מהרגע הזה, ומעוד כמה שיחות חולין קצרות בבית הספר, לא יצרנו קשר אחת עם השני מעולם. למה? תהיתי.
"כן, אתה." היא גיחכה. "ההורים שלך מסכימים, נכון?" שאלה.
"ההורים שלי." מלמלתי לעצמי.
"הא?" היא שאלה.
ההורים שלי מתים מזה זמן רב, עד שכבר איני זוכר כיצד נראו. זה עצוב, אבל זה המצב. האנס ואלזה הם לא ההורים האמיתיים שלי, והם לא מתיימרים להיות. ובכל זאת, לא רציתי שתדע שאני יתום.
"ההורים שלי-" גמגמתי בהיסוס. "כ-כן, בטח שהם מסכימים! זה רק ש-" לא ידעתי איזה תירוץ להוציא מהשרוול.
"אל תגיד לי שאף פעם לא היית במסיבה!" היא הביטה בי בפליאה.
"טוב," היססתי לענות, אף על פי ששמחתי שהיא מצאה תירוץ בשבילי. "כן. אף פעם לא הייתי במסיבה." עניתי מיד. עדיף היה לעבוד עם מה שיש.
"אז אתה חייב לבוא!" הכריזה בשמחה. "גם ניר ומאל יהיו שם."
ברגע שהיא הוציאה את המילים האלה מהפה כל התקוות שלי לגבי מסיבה אמיתית התנפצו לרסיסים. זה בדיוק מה שהייתי צריך- ניר אנדרווד ומאל מייר. שני הילדים הכי מעצבנים בכל כדור הארץ, שבנוסף לעובדה שנראה שהם נדבקים אליי כל הזמן מסיבה כלשהי, שניהם תמיד עסוקים בבדיחות ובמתיחות טיפשיות, ונחשו מי הקורבן המועדף עליהם? נכון, אני.
למרות הידיעה הלא כל כך משמחת הזאת, בכל זאת הסכמתי להצעתה. אני לא יודע מה עבר לי בראש באותו זמן, ולמה בכלל הסכמתי, אבל – זה קרה.
"יופי, אז ניפגש שם." היא אמרה בשמחה וחזרה לעלות על אופניה.
"רגע! מתי ואיפה זה?" הספקתי לשאול אותה לפני שנסעה.
היא היססה עם תשובתה לרגע. "אני כבר אאסוף אותך, או-קיי?" היא נסעה מהמקום. "אין לך מה לדאוג!" היא קראה לעברי מיד לפני שיצאה מטווח השמיעה שלי.
הוצאתי מכיסי את מפתח הבית. הכנסתי אותו לחור המנעול וסובבתי אותו. הדלת נפתחה בקול ואני וזוקו נכנסנו לבית. סגרתי את הדלת אחריי, כשליבי עדיין דופק בהתרגשות מהשיחה ממקודם.
"אתה מאמין, זוקו?" פניתי אליו בחיוך מאושר. "מסיבה אמיתית!"
זוקו ענה לי ביללה שמחה מאוד. חשבתי לעצמי מה אני יכול לעשות בזמן הזה שנותר לי עד שמירה תחזור. נו, מה כבר אפשר לעשות?
הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי-לא-צפיתי באיזה סרט קומי- רומנטי נדוש עם סוף צפוי כנראה. משעמם. חשבתי מה אני יכול לעשות. לא היה לי מה לעשות. מכירים את ההרגשה הזאת? שאתם רוצים לעשות משהו, אבל אתם לא יודעים ואין לכם מה? כמה מתסכל זה? מאוד.
העפתי את מבטי אל עבר הספרייה הקטנה שהייתה ממוקמת אצלי בסלון.
מה כבר יש לי להפסיד? חשבתי. החלטתי שהפעם לא אזוז, הפעם אנסה לקחת את הספר שאני רוצה בעזרת היכולת שלי, שכבר הצלחתי לפתח ולשלוט בה טוב יותר מאז הפעם האחרונה. ריכזתי את כל מחשבתי בספר אדום בעל דופן חסרת שם. ראיתי כיצד הספר מתחיל לזוז ולצאת מבין הספרים הצמודים אליו. התרגשתי כשהצלחתי לעשות את זה מבלי להסתבך. ההתרגשות הזאת כמעט ועלתה לי בידי. הספר עף לעברי במהירות, ואילולא התכופפתי בזמן, עוד היה גורם לי לשבור כמה אצבעות. כן, כדאי לי לזכור לנסות לא להתרגש יותר מדי כשאני עושה את זה. נשמתי עמוק והרגעתי את רוחי. פניתי להסתכל על המקום שבו הספר נחת. לצערי, הצלחתי לשבור אגרטל כחול וקטן שהיה מונח על שידת העץ שמתחת לטלוויזיה. למזלי, הזוג ג'והנסון לא יגלו על כך בזמן הקרוב.
נאנחתי וניגשתי למחסן הקטן שבתוך הבית כדי לקחת מטאטא ויעה בשביל לנקות את הבלגן שיצרתי. לאחר שזרקתי את שברי האגרטל אל תוך הפח שמעתי דפיקה על הדלת. הופתעתי מאוד. מי יכול להגיע בזמן הזה?
מיהרתי לפתוח את הדלת, והופתעתי לגלות את מירה מולי. שוב.
"אני כל כך מצטערת!" היא מיהרה לומר. "אמא שלי לא מרגישה טוב. המסיבה מבוטלת." היא השפילה את פניה באכזבה. "אתה לא מאוכזב, נכון?" שאלה.
"לא. זה לא סיפור." שיקרתי בחיוך.
המשכנו לעמוד אחת מול השני בשתיקה מביכה ומעיקה מאוד.
"אכפת לך אם אכנס?" היא שאלה לפתע.
"לא. בכלל לא." פתחתי את הדלת כדי שתוכל להיכנס פנימה. ברגע שנכנסה פניה זהרו כאילו בקסם. כאילו נכנסה ברגע זה לארמון בקינגהאם או לקפלה הסיסטינית. מבט מתפעל שכזה. כל מה שחשבתי באותו רגע היה למה היא מתפעלת כל כך.
"יש לך בית נחמד." התגובה שלה הייתה מאופקת בצורה מפתיעה ביחס להבעת פניה. זוקו דילג לעברה ומיהר להתחכך ברגליה בנעימות. היא הוציאה מפיה הגעה של "אוו!" והתכופפה אליו בפנים נמסות ממתיקות. "איזה חתול חמוד." הוסיפה בעודה מלטפת את גבו.
"זוקו." עניתי את שמו.
"שם יפה. מיוחד." אמרה. היא הסתכלה סביב. "איפה ההורים שלך?" היא שאלה פתאום.
"הם ב – חו"ל." טכנית, לא שיקרתי. "והם מסכימים לי לעשות כל מיני דברים כשהם לא פה, כמו המסיבה למשל, אם תהית."
התקרבתי והתכופפתי אל מירה וזוקו, כדי שאוכל לדבר איתה בגובה העיניים.
"כיף לך." היא אמרה. "אני צריכה לסבול את ההורים שלי ואת שני האחים המעצבנים שלי." היא צחקקה לעצמה. לא היה לי נעים להיות קרוב אליה כל כך. הרגשתי נבוך מהעניין, וזו הסיבה שמיהרתי לקום על רגליי ולגשת אל המטבח.
"את רוצה לשתות משהו? או אולי לאכול?" השתדלתי להיות כמה שיותר קרוב למארח למופת.
"לא. אבל תודה שהצעת." היא השיבה כאורחת למופת. לקחתי לעצמי כוס מים מהברז ולגמתי ממנה בעקביות בזמן שפניתי חזרה לשבת על הספה בסלון. מירה עזבה את זוקו והתיישבה על הספה לידי. לא קרוב מדי. שוב הייתה שתיקה מביכה בין שנינו. כדי לא לשבת סתם כך, מירה לקחה את השלט שהיה על הספה והעבירה ערוצים במהירות, עד שעצרה על ערוץ חדשותי מקומי.
"עכשיו כשאני חושבת על זה," היא התחילה לומר שוב. "אתה היחידי שאני לא ממש מכירה."
"את רומזת משהו?" שאלתי והסמקתי מעט. מיד התחרטתי שאמרתי דווקא את זה.
"לא." אמרה בחיוך והסמיקה מעט גם היא. "אבל כשאני חושבת על זה שוב, את כולם אני מכירה כמו שצריך, חוץ ממך. אתה תמיד מסתורי ומתבודד כזה." המשיכה.
"כן. אני לא אדם שיכול להתחבר לכל אחד." הסברתי.
"למה לא?" היא הסתקרנה. אני רק המשכתי ללגום מהכוס והתרכזתי רק בה בכדי לא ליצור קשר עין.
"אני לא ממש יודע. אף פעם לא היו לי באמת חברים." השבתי. הפעם זו הייתה האמת. לא יודע למה, אולי בגלל המצב שלי. די קשה להשיג לעצמך חברים כשאתה נשאר באותו גיל במשך כל שנה, ושהם מתבגרים וגדלים, ומתקדמים בחייהם.
השיחה שלנו פסקה שוב, ופעם נוספת חזרנו לאותה שתיקה מביכה וצורמת. אני לגמתי עוד כמה לגימות מהכוס.
קפצתי לפתע ממקומי בגלל קריאה חזקה מכיוון הטלוויזיה שתפסה את תשומת ליבנו במהרה.
"אנחנו נתפוס אותם, אנחנו נתפוס את כולם! לפני שהם יצליחו לתפוס אותנו!" זה הגיע מהטלוויזיה. זה היה נשמע כמו משפט חוזר מתסריט צולע של סרט מדע בדיוני, אבל זה לא מה שהיה משודר. אלה היו חדשות. באולפן ראיינו גבר לבן בעל זקן צרפתי שלא החמיא לו בעיניי. הוא היה לבוש בחליפה שחורה ורשמית ומבט רציני מילא את פניו. לפי החדשות השם שלו היה קלאוס פאוור. פרופסור קלאוס פאוור.
מירה ואני בהינו במסך ולא הבנו על מה הוא מדבר. לתפוס אותם? את מי? למה? הוא המשיך לדבר, וככל שאמר יותר, כך הצטערתי יותר שלא כיבינו את הטלוויזיה, ודי.
"המפלצות!" הוא קרא בקול. "הן מאיימות עלינו. הן רוצות להשתלט על המין האנושי ולהפוך אותנו לעבדים שלהם. אנחנו חייבים לעצור אותם לפני שיהיה מאוחר מדי." הסביר הפרופסור.
"אבל פרופסור פאוור, מעולם לא נמצאה שום הוכחה לקיומם של מפלצות מכל סוג שהוא. האם אתה אומר שמצאת בעצמך הוכחה לכך?" שאלה המראיינת.
"לא אחת ולא שתיים, מצאתי הוכחות לקיומן והוכחות לכך שברגע הזה, בו אנחנו מדברים, הם ממשיכים בתכנונים שלהם להיפטר מהמין האנושי." הסביר. "אתם יכולים לפרסם את זה בכל העיתונים ומדורי החדשות- הכוחות של קלאוס פאוור באים לתפוס את מתחזי האדם האלה, ולשים סוף לטרור שהם מביאים." קולו החל להישמע אימתני ואלים יותר ככל שהמשיך לדבר.
"את חושבת שכל התאונות המשונות שקורות בשנים האחרונות הן צירופי מקרים? ממש לא! אלה העבודות של היצורים הנתעבים האלה."
שנינו הקשבנו לשטויות, כביכול, שהפרופסור הוציא מפיו, אבל עד כמה שהן היו מופרכות, הפרופסור היה נשמע כל כך משכנע, שאפילו אני בעצמי התחלתי להאמין לו.
"ערפדים, אנשי-זאב, מכשפות- הם רק ההתחלה. אתם לא מאמינים לי? תביטו סביבכם, הם נמצאים בכל מקום. מעמידים פני תמימים, משתלבים בין בני האדם, ורק מחכים לרגע המתאים לתקוף. זה יכול להיות הבוס שלך, זו יכולה להיות אשתך, זה יכול להיות החבר הכי טוב שלך, לעולם לא תוכל לדעת. זו הסיבה שהמבצע להסגרתם יתחיל כבר מעכשיו."
מירה הייתה מרותקת למסך, פיה היה פעור בתדהמה. היא הסתכלה על הטלוויזיה כלא מאמינה.
אני הייתי משותק. במוחי עדיין חלפו המילים שלו- " ערפדים, אנשי-זאב, מכשפות". אני סוג של מכשף. זה הופך אותי לניצוד שלו? ויש עוד מכשפים חוץ ממני? ומפלצות אמיתיות? האם איש-הזאב שראיתי בחלום היה בעצם סימן למה שאני שומע עכשיו? זה באמת אפשרי?
מירה הסיטה את ראשה אליי והביטה עליי בדאגה.
"טנא, אתה בסדר? אתה נראה ממש חיוור." היא שמה את ידה על מצחי בשביל לבדוק חום.
לא עניתי. הראש שלי התחיל להסתחרר מעט והרגשתי איך כל רגע אני עומד להתעלף.
מתוך הטלוויזיה, קלאוס פאוור המשיך לדבר. "ברגע זה אדגים לכם את ההצלחה שלי. בעזרת המכשיר הזה, אוכל לגלות לכם מי הם הבוגדים." הוא סימן עם ידו למישהו שעמד בין אנשי ההפקה להתקרב. אחד מעוזרי ההפקה נכנס אל האולפן והביא לידיו מכשיר דמוי פטפון ישן, עליו היה תקליטור שחור וגדול.
הוא שם את המחט על התקליטור והפעיל אותו. לא האמנתי למה שקרה לי באותו רגע. האוזניים שלי החלו לבעור כאילו הצמידו לי סיר לוהט לראש. הכוס שהייתה בידי נפלה על הרצפה והמים שבתוכה נשפכו והרטיבו את השטיח. למזלי הכוס הייתה עשויה פלסטיק ולא נשברה כשנחתה, אחרת היה לי עוד בלגן לסדר. הקול היה צורם כל כך שלא יכולתי לשבת כמו שצריך מבלי לכסות את האוזניים. נפלתי על ברכיי בייסורים. בזווית מבטי ראיתי את מירה, היא נראתה מבולבלת ומפוחדת ממה שקרה.
היא לא כיסתה את אוזנייה- היא לא שמעה את מה שאני שמעתי.
המכשיר הזה, כנראה שרק מפלצות, בעלי קסם, מסוגלים לשמוע את אותו קול צורמני ונורא. זה היה מדהים ומפחיד באותה מידה.
"תכבי את הטלוויזיה! תכבי אותה!" צעקתי עליה. ידיי עדיין עטפו את האוזניים שלי בחוזקה. "תכבי אותה כבר!" צעקתי עליה שוב. הפעם בטון יותר חזק ותוקפני. היא מיהרה לחפש את השלט שנפל על הרצפה בפחד. היא תפסה אותו וכיוונה אל הטלוויזיה, ולחצה כמה פעמים עד שהיא כבתה.
הרעש הנוראי פסק. הוקל לי מאוד. נשמתי לרווחה בתענוג ושחררתי את ידיי. הזעתי בכל גופי כפי שלא קרה לי בחיים. עדיין לא עיקלתי את מה שקרה ולא חשבתי בכלל איך אני מתכוון לצאת מזה נקי. כנראה שהפעם זה לא יקרה.
"אתה בסדר?" מירה שאלה אותי בדאגה. הרגשתי את ידה מונחת על הכתף שלי בעדינות. יכולתי להרגיש שבאמת אכפת לה. זה היה חדש בשבילי.
"כן, א- אני חושב שכן." עניתי. ליבי עדיין דפק במהירות. הרגשתי את טמפרטורת הגוף שלי ביחס לרצפה הקרה. הוא היה לוהט. המשכתי לשים את ידיי על הרצפה בכדי לקרר אותן. זו הייתה הרגשה נעימה מאוד.
"אני לא מבינה." אמרה ועזרה לי להתיישב שוב על הספה. " אתה -" היא פחדה לשאול.
"את באמת רוצה לדעת?" שאלתי. היא הנהנה להסכמה.
אני לא עניתי. השפלתי את מבטי.
"תקשיב, אם אתה ערפד או איש-זאב-" התחילה לומר.
"לא אף אחד מהם." עצרתי אותה.
"הדברים שאמר האיש הזה בטלוויזיה, הם נכונים?" היא שאלה אותי.
"אני מניח שכן. חוץ מהקטע הזה שהמפלצות הולכות לשעבד את המין האנושי. כן, אני מניח שהכל נכון." הסברתי.
"אז מה אתה?" שאלה. "מומיה? זומבי? שד? רוח רפאים? יטי?" היא זרקה רעיונות בהתרגשות.
"יודעת, מירה, אני די בטוח שלא כל המפלצות מסוגלות להסוות את עצמן כמו בני אדם כל כך טוב." אמרתי בחיוך.
"יכול להיות שאתה צודק." הודתה. " אז מה אתה?".
סיפרתי לה את הסיפור שלי. הסיפור הקצר שלי. את העובדה שאיני יכול להתבגר לא סיפרתי לה, אחרת היא הייתה מתחילה לשאול עוד יותר שאלות. שאלות שאני לא בטוח שאוכל לענות עליהן.
"מכשף? באמת? זה ממש מגניב!" היא אמרה בהתלהבות.
"את לא מפחדת?" שאלתי. "מבולבלת? כועסת? משהו?" מירה הנידה לשלילה כשחיוך על פניה.
"מכשף זה אפילו יותר טוב מערפד, תאמין לי." היא אמרה. "אז איזה סוג של מכשף אתה? איזה קסמים אתה מסוגל לעשות?" היא שאלה בהתפעמות מופרזת למדי.
"לא משהו מסובך. אני שולט בקטע של טלקינזיס וכוח המשיכה. עד כמה שאני מצליח." הסברתי לה. מבטה הפך לרציני לפתע.
"מה? זה לא טוב?" שאלתי. אם נהיה כנים, הפרצוף שלה גרם לי לפחד קצת.
"לא, זה מאוד מגניב." אמרה. "אבל אתה שמעת מה האיש בטלוויזיה אמר, הוא מתכנן לתפוס אתכם, את כולכם." אמרה.
"לתפוס את כל המפלצות שיש בעולם? זה אפשרי בכלל?" שאלתי בזלזול.
"לעולם אי אפשר לדעת. זה כמו מגיפה. בהתחלה היא מתפשטת בעיר, אחר כך במדינה, אחר כך ביבשת ולבסוף היא מגיעה לכל העולם." היא הסבירה לי. "וזו הסיבה שאנחנו צריכים לעצור אותו כשהוא עדיין נמצא במתחם של האזור שלנו." הוסיפה.
"אנחנו?" שאלתי בבלבול.
"בטח. עכשיו כשאני יודעת את הסוד שלך, אתה לא יכול להשאיר אותי מחוץ לעניינים." אמרה.
"מירה, גם אם הייתי מחליט ללכת לעצור אותו, שזה בלתי אפשרי מבחינה מעשית, אני לא חושב שזה רעיון טוב שאת תבואי איתי." הסברתי.
"כל כך רואים שאתה לא מכיר אותי." היא גיחכה בגאווה.
"ומה את מציעה לעשות?" שאלתי מפקפק מעט.
"אולי לפרופסור יש צבא של חיילים, אבל לך- לך יש את המפלצות שלך." אמרה, כמעין מתגאה גם בי.
"המפלצות שלי? ממתי תפסתי עליהם בעלות?" הפעם היה התור שלי לגחך. "עד עכשיו בכלל לא ידעתי שיש עוד בעלי קסם חוץ ממני. אני לא מכיר אף אחד."
"נלך למצוא. אני בטוחה שנצליח, רק צריך לחפש טוב." היא אמרה בנחישות.
שוב הגיע הרגע של השקט. אף אחד מאיתנו לא אמר מילה. מירה חשבה בזמן הזה, סביר להניח שעל תוכנית בשביל ה"משימה" שהיא החליטה שעלינו לבצע.
שיר קצבי נשמע ברקע מחשבותינו. זה היה הטלפון הנייד של מירה. היא קמה מהספה והלכה לצד בשביל לענות לשיחה, ובזמן שהיא דיברה אני הלכתי לכיוון החלון הקרוב לדלת הכניסה.
לא האמנתי למה שראיתי. אנשים רצו ברחובות, משפחות שלמות ניסו לברוח ממשהו. יותר נכון, ממישהו.
"כל כך הרבה?" מלמלתי לעצמי.
"מה?!" צעקתה של מירה הקפיצה אותי ממקומי.
"מה קרה?" ניגשתי אליה בלחץ.
"למה אתה מתכוון שהלימודים הושבתו? הכל בגלל השטות המטופשת הזאת?" היא המשיכה לדבר עם מישהו בטלפון. היא לא אמרה דבר, אבל פניה דיברו במקומה. זה לא היה טוב.
אחרי כדקה של שיחה היא ניתקה את הטלפון.
"זה היה אבא שלי, הוא אמר שהלימודים בכל בתי הספר באזור הושבתו, ולא ידוע למה, אבל הוא מאמין שזה בגלל מה שראינו בטלוויזיה לפני כן." היא הסבירה.
"אם ככה את חייבת לראות את זה." הצבעתי על החלון והובלתי אותה להביט במראות שבחוץ.
שנינו הסתכלנו החוצה. פניה של מירה התעוותו בפחד.
"זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה בדאגה.
"לצערי, כן. עברו רק כמה דקות וכבר חצי מתושבי העיר הסתלקו. קלאוס פאוור הזה, הוא לא צחק כשאמר שהמבצע מתחיל עכשיו." עניתי.
אנשים בחליפות כהות דמויות מדים צבאיים החלו להופיע ברחובות. הם רדפו אחרי האנשים שברחו.
בידיהם החזיקו מכשירים שנראו כמקלות מתכת לבנים שבראשם צלחת לווין קטנה. שניים מהם כיוונו את המכשירים אל זוג שיצא לרחוב. הבחורה התחילה להתפתל בכאב ולכסות את אוזניה. החיילים מיהרו לתפוס אותה ולהפריד אותה מהחבר שלה בכוח, ומהר מאוד הכניסו אותה בתוקפנות אל אחורי הרכב הגדול שלהם ונסעו משם.
"זה לא יאומן!" אמרתי בכעס.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן. אחרי שינקו את הרחובות יעברו לתוך הבתים, וכשזה יקרה הם ימצאו אותך. אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות שהשטח נקי ולעוף מפה כמה שיותר מהר." אמרה מירה.
היא תפסה את ידי ומשכה אותי אל הדלת.
"חכי שנייה!" לא נתתי לה לגרור אותי עוד.
"מה?" שאלה.
"לא חשבת על זה שהם יכולים לתפוס אותנו? ברגע שהם יכוונו את הדברים שלהם עליי, הם ייקחו אותי בדיוק כמו שלקחו את הבחורה הזאת." הסברתי והתחלתי להילחץ.
"יש לי רעיון." היא אמרה. מתוך התיק שלה היא הוציאה קשת אוזניות גדולות והצמידה אותן לאוזניים שלי. השפתיים שלה זזו והדבר היחיד ששמעתי היה את קולה העמום.
"מה אמרת? לא הבנתי." אמרתי לה. היא רק חייכה בסיפוק ותפסה בידי.
שנינו יצאנו מהבית והתחלנו ללכת. במפתיע, הרחוב היה שקט למדי. בשניות המצב הפך מרע לגרוע מכל.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותה. היא טפחה על החזה שלה כמה פעמים כאומרת לי "תסמוך עליי". במצב הזה הייתי חייב לסמוך עליה, אחרת, מי היה יודע מה היה קורה?
הרגשתי לפתע יד תופסת את כתפי ומסובבת אותי לכיוון השני. מירה הסתובבה יחד איתי. מולנו עמדו זוג חיילים שהביטו בנו בפרצוף זועם.
מירה דיברה איתם, ואני לא הבנתי כלום ממה שאמרה.
הרגשתי איך היא מורידה את האוזניות מראשי בחיפזון.
"מפלצת? בחייך, בן הדוד שלי הוא ממש לא מפלצת, רואה?" אמרה כאשר היא חובקת את זרועה על כתפיי כמציגה אותי לפניהם.
"אם כך, הוא לא יתנגד שנבדוק את זה, נכון?" אמר אחד החיילים.
"תראו, אנחנו ממש ממהרים, ואני לא חושבת שיש לנו זמן לעשות את זה." אמרה מירה.
"אל תדאגי, ילדה. זה לא ייקח הרבה זמן." אמר החייל השני.
"ובכן, אם ככה-" אמרה מירה. "רוץ!" צעקה עליי ומשכה אותי בידי. שנינו רצנו הכי מהר שיכולנו.
הקול הצורם תקף שוב את אוזניי. הוא שיתק אותי וגרם לי ליפול ארצה, כשאני מכסה את אוזניי כמה שיותר חזק.
"קדימה!" מירה חזרה והלבישה עליי את האוזניות שלה. קמתי מהר בהקלה ושנינו חזרנו לרוץ ברחובות, בורחים במרץ מהחיילים שרדפו אחרינו.
אנחנו המשכנו לרוץ והחיילים המשיכו לרדוף אחרינו. הם לא וויתרו בקלות.
בשלב מסוים כבר לא ראינו אותם יותר. היינו בחלק הנידח של הרחוב, ושל העיר, במקום שבו אף אחד לא גר.
"אני חושב שהצלחנו לברוח מהם." אמרתי.
יד לפטה את זרועי בחוזקה וגררה אותי לאחור בלי התראה מוקדמת. מישהו משך אותי ואת מירה אל תוך אחד הבניינים הנטושים.
לא. בבקשה, לא.
הפחד חלחל בגופי ורק קיוויתי שזה לא הסוף של ה"מסע" שלנו.