עורבים שחורים- 1 (שם ניסיוני)

"אלי…" היא שמעה קול קורא לה. היא מצמצה בחוסר הבנה, מנסה לזהות את המקום בו היא נמצאת ועצמה שוב את עיניה.
"אלי…" הניגון העדין של הצליל משך אותה, גורר אותה לעבר החושך המפתה.
"אלי…" מי הוא זה שקורא לה? מה הוא רוצה? היא ניסתה להבין את התשובה אך לא הצליחה לזהות את הקול.
"תעופי." הוא אמר והיא הרגישה את גופה נהפך קליל, כאילו היא נסחבת בידי מישהו.
בין רגע עיניה נפקחו והיא הרגישה את כנפיה השחורות יוצאות החוצה ומרימות אותה בחבטת אוויר אחת חזרה מעלה.
צחוק רך נשמע לצידה, טהור ומתגלגל.
"ריקו!" היא חבטה בחזהו החשוף עד שצחוקו נרגע. "אתה לא יכול לעשות את זה!" קור עבר במעלה גופה והיא מיהרה לכסות את עצמה, תוך כדי גם מנסה להסתתר מתחת לשמיכה העבה מפניו.
"אני מצטער אני מצטער, אני לא אעשה את זה שוב, אני מבטיח." הוא ליטף את פניה בעדינות, ידו משתהה על לחיה. "את כל כך יפה, אליה." אמר, קורא לה בשמה המלא. היא הרגישה אך פניה מתחממות.
עיניו הצטלבו עם עיניה והיא ראתה את הברק שבהם, את הזוהר הממכר.
"אני יכולה לבהות בך לנצח." אמרה מבלי לחשוב ואז זה היה תורו להסמיק. ידו כיסתה את פיו והוא מיהר להסב את מבטו ממנה. היא המשיכה לבהות בו, עוקבת אחרי כל תנועה שלו. ידיה נחו על ירכיו בעדינות, מלטפות את עורו הרך.
"את לא משחקת פייר," מלמל ונשכב חזרה על המיטה הקטנה, נאנח. היא התיישבה על רגליו ושתלה נשיקות קטנות על שפתיו ועל אפו, מרגישה איך הוא זז תחתיה. הוא ניסה להתהפך אך היא ריתקה אותו למקומו, מחייכת לנוכח הצלחתה.
היא התנתקה ממנו כשהרגישה שכבר לא היה לה אוויר וראתה שהוא היה כמוה, סמוק ומתנשף.
במשך כמה רגעים זה היה כל מה שהוא רצה- להיות איתה. לא היה לו אכפת מהמשימה שלשמה הוא בא, או מזה שהם היו בעולם האנושי. כל מה שהוא רצה היה אותה, את אליה, והוא סוף סוף קיבל אותה חזרה.
אבל אז אזהרתו של הזקן הדהדה במוחו, מחזירה אותו אל המציאות.
"בואי איתי בחזרה הביתה," התחיל לומר, צופה במבטה הפרוע נעלם לאט לאט ומסתתר מתחת לשכבות של רגש לא מוכר. הוא הרגיש את האכזבה צובטת בליבו.
"את לא צריכה להתחבא שם, להסתיר את הכנפיים היפות שלך ואת יכולותיך. כולם שם מכירים אותך וזקוקים לך.'אני' זקוק לך." התחנן. הבעתו היתה קשה לסירוב אך היא ניסתה לעמוד על שלה עוד קצת. היא ידעה שהוא ישבור אותה בסופו של דבר.
"אני לא מתחבאת. אני נמצאת בעולם האנושי 'גדלתי', אני מכירה את העולם הזה ואנשים כאן מכירים אותי. אני לא חייבת להשתמש בכנפיים שלי." דבריה היו שקר מוחלט. היא אומנם כן גדלה כאן והכירה אנשים, אך מיום ליום שהיא לא השתמשה בכנפיה הכאב בגבה רק גדל והלך. כמות הריכוז שנדרשה ממנה כדי לשלוט בכנפיה שלא יצאו החוצה פתאום התישה אותה.
ובכלל, היתה לה הרגשה שבכל יום היא נעלמת לאט לאט, כאילו אדם רגיל לא יכול לראות אותה יותר.
"בבקשה," אמר, והיא יכלה לשמוע משהו ארסי נוטף מקולו. "אל תשקרי לי,"
"אני לא… משקרת…" אמרה בשקט, אך לאט מידי ובצורה לא משכנעת מספיק.
"אל תגידי לי שהגב שלך לא כואב מאי שימוש בכנפיים שלך. הן לא רק לתעופה, אלא כי הגוף שלנו פשוט 'זקוק' להן. הן חלק מהגוף שלנו וכשהן לא בשימוש הגוף מרגיש את החיסרון. זה כמעט שווה ערך לעורב שתלשו לו את הכנפיים." החשש ניבט בעיניה וגם הדמעות. היא שנאה לשקר לו, אך יותר מכל שנאה שהוא הוכיח אותה על כך.
ייבבה חלושה נפלטה מפיה ומבטו התרכך. הוא שתל נשיקה רכה על מצחה. "בואי איתי חזרה הביתה, אני מתחנן."
היא הסיטה את מבטה אל החלון. השמש כמעט שקעה, מה שאומר שההזדמנות למעבר בין העולם הזה לעולם שלהם עמדה להיגמר.
היא חייבת להחליט עכשיו.
אלי שחררה את עצביה, נותנת לגופה להתמסר לשחרור ורוגע, להסיר מעצמו את הנטל שבלהישאר בריכוז מתמיד. כנפיה השחורות יצאו ונפרסו סביבם, עוטפות את ריקו ואותה. חיוך קטן ומהוסס נח על שפתיה.
"אתה צודק," אמרה וצפתה במבטו המבולבל נעלם לאט לאט. "זה באמת משחרר." הוא חיבק אותה בעדינות והיא הושיטה לו את חולצתו הלבנה.
"ריקו ריינו, תסכים ללוות אותי הביתה?"