עדיין לא
בקיץ ההוא לא עשיתי כלום חוץ מלשבת מול הטלוויזיה ולחפש סימני עננים בשמיים. עוד הייתי קצת כותב בתחילת הקיץ, אבל גם עם זה מהר מאוד הפסקתי. וזה לא שלא הייתי מנסה. היו לי דווקא המון התחלות. אבל אף פעם לא ממש סופים.
אז לא עשיתי כלום בקיץ ההוא. הייתי קצת רוכב באופניים ומנסה להחזיק את הידיים באוויר ליותר משלוש שניות מבלי להיתקע בעמוד. אבל זה לא ממש נחשב. חוץ מזה גם אף פעם לא ממש הצלחתי בזה.
מה שכן, בקיץ ההוא התכתבתי עם מאיה. הרבה באסמסים, אבל גם לפעמים, כשהיו לנו דברים נורא חשובים לומר, במכתבים. למרות שאנחנו גרים במרחק שתי שכונות אחד מהשני. זה פשוט היה נראה לנו הרבה יותר טקסי ומרגש. ואני כבר הייתי בטוח שעוד שנייה היא כבר תוכל להרגיש מספיק נוח כדי להגיד לי הכול ושממש עוד רגע אנחנו נהיה ביחד.
ואז הגיע ספטמבר, וכבר כן התחלתי לעשות קצת דברים, אמא הכריחה אותי לעבור לבית הספר הציבורי שהיה ליד הבית שלנו. היא אמרה שזה יעשה לי טוב. יגרום לי להכיר יותר אנשים. ולמרות שממש הייתי עצבני אליה בהתחלה. היא צדקה, וזה באמת ממש ממש עזר לי, הכרתי שם הרבה מאוד אנשים והאמת שגם הלך לי לא רע בלימודים.
אבל מאיה לא הייתה איתי. והייתי רואה אותה הרבה בבית הספר, וקצת פחות התכתבנו.
ואז הגיע אוקטובר. ואני חזרתי לכתוב יום אחד אחרי בית ספר, כשהיה לי ממש ממש טוב. ובשלושה מבחנים בבית הספר קיבלתי מעל לתשעים, וגם הצלחתי לעזוב את הידיים לשתי דקות שלמות.
וגם אופיר, חבר טוב שלי שהכרתי בכיתה, הביא אותי לפעולה אחת בצופים והיה ממש כייף. המדריך היה ממש גבר והיו מלא צחוקים. ואמא ואבא לא דאגו יותר כמו שהם דאגו פעם, בקיץ, כשלא הייתי עושה כלום.
אבל אני עדיין לא הייתי עם מאיה. בזמן שבו כבר הייתי בטוח שכן נהיה ביחד. וגם הפסקנו להתכתב ואני הייתי רואה אותה עכשיו רק מרחוק.
אחר כך הגיעו נובמבר ודצמבר, ואני סיימתי ברצף לכתוב שישה סיפורים. ובאופניים הייתי נוסע כבר בלי בעיה בלי ידיים. עכשיו הייתי מתאמן על לעשות את זה בעמידה. וזה גם ממש גרם לי להרזות. וגם הייתי הולך כבר קבוע לצופים. וגם העבירו אותי לכיתה הכי מתקדמת של בית הספר. וכולם היו מה זה גאים. כולל סבתא יונה.
בינואר, שהגיע מיד לאחר מכן. הצלחתי בלימודים כרגיל. ובחופשת חנוכה יצאתי לטיול עם הצופים והצלחתי לספר כמה בדיחות שכולם צחקו מהם, והלכתי לישון בכול יום באיזה שלוש ארבע בלילה, ובדרך חזרה ישבתי עם כמה בנות משבט בלהבים.
ובשמונה עשרה לחודש אבא שלי נורא התפעל מאך שרכבתי באותו יום, והציע שירשום אותי לתחרות ארצית שראה פרסומת אליה בעיתון ושתקרה במאי. ובעשרים הלכנו להירשם לתחרות. ושהמחנך שלי שמע על זה הוא הוא אמר שאני ממש איש אשכולות. ואחר כך הלכנו לאכול כול החברים.
אבל עדיין לא הייתי עם מאיה. וכבר היה לי קשה להאמין שאי פעם נהיה ביחד.
ובפבואר כול מה שעשיתי היה להתאמן לקראת התחרות. ככה זה היה גם במרץ ובאפריל. מהבוקר עד הערב. הייתי נוסע במגרש בכניסה לעיר, ואז משם עד המרכז והביתה. בין לבין הייתי בצופים הרבה, וגם כתבתי. כתבתי כמו שלא כתבתי בחיים שלי, וגם התחלתי לפרסם קצת, בעיתונים עירוניים וכאלה. וכולם התחילו להשתמש בביטוי הזה. איש אשכולות. ואני אהבתי את הצליל.
ולא הייתה לי חברה עדיין ואבא דאג מזה קצת אבל אמא אמרה שאני רק בכיתה ט' ושבכלל לא בריא שתהיה לי חברה בגיל הזה. בבערך אפס זמן שנשאר לי למדתי די הרבה. כך שאת החברים הייתי רואה בעיקר בשישי בערב. היינו יוצאים.
ואני עדיין לא הייתי עם מאיה.
ואז הגיע מאי והתחרות ואני הייתי במתח כי כולם היו שם, כולל המחנך וגם כול החברים, ובסוף נתתי את כול הנשמה שלי והגעתי מקום שני. מקום שני מכול הארץ! מקום שני מבין אלפי משתתפים! כולם התרגשו, אפילו סבתא יונה בכתה והדוד שלי אמר שחבל שסבא לא אתנו כאן כדי לראות את זה.
אבל אני עדיין לא הייתי עם מאיה. והיא הייתה בת שש עשרה עוד מעט, גדולה ממני בשנה וחצי. ועוד רגע היא בתוך הבגרויות. ואנחנו לא דיברנו כבר שישה חודשים. ותמיד זה היה יושב עלי מאחור, ברקע. אבל דווקא אז, בדיוק אחרי הזכייה, ברגע של קבלת המדליה. זה החליט לצאת דווקא החוצה. ואני צעקתי וצרחתי ודחפתי והיו צריכים להביא חמישה אנשים בשביל שיחזיקו אותי כדי שלא התפרק לגמרי.
וכמובן שיוני הגיע מיד אחר כך. ואני התנצלתי והתחרטתי מאה פעמים. ושלחו אותי למטפלת בבער שבע והמצב שלי התחיל להשתפר, והתחלתי ממש לחזור לעצמי. כמו שאמא הייתה אומרת כול הזמן ליד אנשים. ואני גם למדתי לנווט את התחושות הרעות שלי ולחייך כול הזמן ולהבין שאני מחליט איך אני מרגיש ושיש לי שליטה מלאה על המחשבות שלי.
אז, בקיץ, עשיתי כול כך הרבה דברים. והתחלתי גם לכתוב סיפור ממש ארוך, כי המטפלת אמרה שזה יעזור לי להתמודד . ושאולי בלי קשר בכלל גם יוכל לצאת מזה משהו. אולי אפילו ספר.
ועדיין לא הייתי עם מאיה. ולא כמו שהמטפלת אמרה, אני רק חשבתי על זה יותר ויותר.
ואז, בלי שבכלל הרגשתי. הגיעה השנה הבאה. ובספטמבר התחלתי להדריך, והיו לי שמונה חניכות קטנות וחמודות. וגם התחלתי ללמוד לקראת הבגרויות . וביו"ד אלף עשיתי חלק מהבגרויות וגם הייתי רשג"ד וביו"ד בית' סיימתי עם כול הבחינות והייתי מרכז צעיר גם. וכבר כתבתי חמישים עמודים מהדבר הזה שכנראה יהיה ספר. ואת האופניים מאז התקרית ההיא בתחרות די עזבתי אבל לא היה לי כול כך אכפת כי עשיתי כול כך הרבה דברים אחרים.
וב-18 לנובמבר שנה אחר כך, אחרי שנת שירות מאוד משמעותית בשבט חדש בקריית מלאכי, התגייסתי ליחידה מובחרת. והייתה לי חברה בשם טל ושכבנו פעם ראשונה באיזה שישי אחד שחזרתי מהבסיס, ובאמת שהיה מדהים.
ואז אני הבנתי. הבנתי שנמאס לי, נמאס לי לעשות כול הזמן רק את מה שמצפים ממני. נמאס לי שאני לא מכיר את עצמי. שאני חלול מבפנים. נמאס לי להיות רובוט במסלול האין סופי הזה של החברה שיוביל אותי לשום מקום. נמאס לי לכאוב ולסבול את הרגשת החרטה וההחמצה על כול מה שאף פעם לא קרה.
אז לילה אחד בבסיס פשוט סיימתי עם זה. לקחתי את הרובה הצמדתי אותו לרקע וסיימתי את חיי.
כך בעצם ביטלתי את כבלי אל החיים האלה. התנתקתי מגופי והגעתי אל מקום טוב יותר. מקום ללא אופניים או צופים או לימודים או הורים או חברות או סיפורים שאולי יום אחד יהיו ספרים. הייתי סוף סוף חופשי
אבל מאיה לא הייתה איתי. ולא כמו שהבטיח הכומר לנער בסרט ההוא. בגן עדן היה לי הרבה זמן פנוי. ואני רק חשבתי על זה יותר ויותר.
תגובות (0)