נורא מצחיק

"זה נורא לא מצחיק"

"אני דווקא חושבת שכן"

"למה?"

"היה לך כול כך טוב ועכשיו הכול הולך לההירס לך רק בגלל סיפור אחד שלא נכתב טוב""

"אבל זה מה שתמיד קורה לי. זו בערך הסיבה היחידה שאני לא מרגיש טוב. שאני קופץ"

"בגלל זה זה מצחיק"

"מפגרת"
(שתיקה)
"אז אתה קופץ בסוף?"

"לא. כבר לא בא לי יותר. ואת?"

"עוד לא החלטתי. (מסתכלת למטה ואז אליו)."

"אני יכול גם לארגן לך חבל או משהו כזה. אולי נלך לקפוץ מאיזה בניין בשכונה שלי. אם את ממש מפחדת."

"לא, דיברנו על זה. לא מתאבדים. אתה הסכמת"

"כן. אני יודע. סתם חשבתי, גם לא באמת הייתי מצטרף אליך."

"היית נותן לי לעשות את זה לבד? אני לא חושבת. טוב, בכול מקרה החלטנו כבר. אם קופצים, אז רק לכאן."

"כן. (מהנהן וגם מסתכל למטה)"

"אתה יודע מה יש שם? (מסמנת עם הראש)"

"לא"

"זה די מגוחך. אז למה אתה כן בעצם?"

"אמרתי לך. הסיפור, ההרגשה הרעה. זה יצר אצלי איזה מין דחף כזה, הבנה שאני חייב לברוח."

"אני בטוחה שזה יותר מזה."

"אולי. לא בטוח. באמת אין לי מושג. חוץ מזה. גם את כאן. את יודעת למה?"

"דבר ראשון אני סמכתי עליך. אתה הובלת. דבר שני, אני כאן רק מתוך סקרנות."

"אין לזה שום קשר לאחותך?"

"יכול להיות שכן. לא יודעת. אני לא מרגישה שום הבל כרגע."

"לא נראה לי שאת יודעת למה את כאן בכלל (מחייך אליה בחצי לגלוג)"

"אתה צודק. אין לי מושג. (מסתכלת עליו בכעס) ואתה יודע מה, כדי לך לנסות את זה פעם, לא לדעת. אולי זה יוציא אותך סוף סוף, אפילו רק לרגע. מעצמך. ואז תוכל להבחין מה באמת קורה סביבך."
(שתיקה)
"אממ… אני חושב שזה די המצב שלי עכשיו ת'אמת. הלא לדעת הזה שתיארת."

"חחח. אני לא מאמינה לך"

"כן. כן. אני אומר לך. באמת שאני מרגיש ככה. זה חדש לי לגמרי"

"טוב. כול הכבוד. אני גאה בך."
(מסתכלים אחד על השני. היא טופחת לו על השכם)
"קצת מצחיק שהגענו כול כך רחוק בלי לדעת למה בעצם."

"ממש. עכשיו זה נראה אפילו קצת טיפשי. מצד שני, כמה באמת יודעים למה הם כאן אה? באמת אבל יודעים."

"אממ… כן. כנראה שאת צודקת. לא חשבתי על זה"
(שוב שתיקה קצרה)
"את יודעת. אני חושב שאני בכול זאת יודע מה יש למטה."

"איך?"
(שניהם מסתכלים למטה בזמן שהם מדברים)
"פעם. די מזמן האמת. לפני שהכרנו. הייתי כותב המון סיפורים כאלה. די בסגנון מה שהולך כאן עכשיו בעצם."

"איך זה קשור?"

"חכי רגע. אני מסביר לך. הייתי כותב כול הזמן ובאמת שאני נשבע שהיו דמויות שהכרתי יותר מאת עצמי. הכתיבה הזו הוציאה ממני משהו שלא ידעתי שיש בי."

"זה מעניין. אולי בגלל זה אתה כאן בעצם. אולי אתה מחפש את זה."

"יכול להיות. אבל מה שרציתי לומר זה שהיו שני אנשים שהייתי כותב עליהם המון. ושניהם קפצו. על הראשון כתבתי שהקפיצה גורמת לו ללכת. פשוט בלי הפסקה. להישאב אל תוך עצמו ואל ההליכה עד שהוא מתפוגג"

"ומה קרה לשני?"

"כתבתי אז שהוא נדרס. עכשיו אני כבר מרגיש אחרת. אני נוטה יותר להאמין שיש לו סירה קטנה שבה הוא מפליג לנצח. בכול מקרה, גם הוא מתפוגג בסוף"

"אבל אלה רק סיפורים. לא? סיפורים שלך."

"כן. אבל את יודעת מה אני חושב על סיפורים."

"בסדר. בסדר. אל תתחיל עם זה שוב. בכול מקרה גם אם יש בזה משהו, לא יודעת, אפילו משהו מיסטי. לי זה נשמע די משעמם, כול מה שקרה להם."

"אוף… את פשוט כזו שטוחה"

"למה?"

"עזבי… (צועד צעד אחורה). אולי כדי לך באמת לא לקפוץ."

"אתה ממש מרגיז! (שותקת לרגע). רק בגלל זה אני אקפוץ עכשיו!"

"אני אתפוס אותך"

"אתה לא תצליח."

"נראה אותך (מחייך)"

(היא מחייכת וקופצת. ידייה נפרסות לצדדים ושערה המתולתל מסתיר חלקים מפניה. הוא מסתכל אליה מהצד, ואז ברגע האחרון תופס אותה ומושך אותה אליו. היא מחייכת, מרוצה. לרגע אחד נדמה ששניהם עומדים ליפול יחד, אבל הוא מצליח ליציב את עמידתו. היא מנסה להאיבק בו ולהשתחרר כדי שתוכל לקפוץ שוב. אבל החיוך שמרוח על פנייה מסמן שהיא לא מתכוונת ממש להתנגד לו. שזו רק הצגה בשבילה. הוא מחזיק אותה בעדינות, מתוך משחק, ובצורה קצת מהוססת. גם כדי שלא לקרוע את שמלתה. שניהם מסתובבים כמה זמן ואז נעצרים ומתנשפים)

"את יודעת מה. (לאחר כמה התנשפויות). שיניתי את דעתי. בואי נקפוץ ביחד."

"כבר ממש לא בא לי. אני רעבה. אתה רוצה לאכול משהו? נדמה לי שראיתי בדרך איזה סניף של ארומה"

"אני אוהב אותך"

"די, נו, אני באמת רעבה. דיי מתיש להאיבק בך, אתה יודע."

"אבל אני אוהב אותך! (צוחק מאושר)"

"זה נורא לא מצחיק"
(הם מתחילים ללכת משם)
"אני דווקא חושב שזה מאוד מצחיק"