גם לסיפור קטן מותר לחלום

אני חולם להיות יום אחד ספר.

כמובן שזה לא חלום פשוט כל כך. יש כאלה שיגידו אפילו חלום בלתי אפשרי. אבל תמד הייתי אחד כזה שחולם בגדול. ותקראו לי נאיבי, אבל אני מאמין שאם מאמינים מספיק בעבודה קשה, אפשר להיות הכל. וגם אם זה לא יתגשם. תמיד כיף לחלום.
וחוץ מזה. בדיוק בגלל הסיבות האלה זה ממש לא החלום היחיד שלי. יש לי עוד הרבה מאוד חלומות. כמו למשל, להיות פואמה. או נובלה. או סיפור בהמשכים. אלה חלומות הרבה יותר ריאליסטיים. הרבה יותר קטנים. ואני גם חושב עליהם הרבה יותר. ועדיין, טוב שיש לי גם חלום כזה, כמו להיות ספר. כזה שיושב אצלי מאחורי הראש, ברקע של הדברים, ומחכה לזמן שאולי יגיע בשבילו. בו הוא יוכל להתגשם.

רבים יגידו שלחלום זה נהדר, אבל שצריך לדעת גם לעשות ולפעול. ובאמת, אני לא מסוגל לסבול את אותם בטלנים עצלנים, שמבזבזים את כל זמנם בחלומות שווא. אבל אצלי זה ממש לא כך. מהרע הראשון שבו התחלתי להתקיים, לפני בערך שלוש או ארבע שעות. לא הפסקתי לפעול למען הגשמת חלומי, ומאז כבר התקדמתי מאוד. הצלחתי להפוך מסתם מחשבה משוטטת לסיפור קצר. דבר שמעט מאוד מחשבות מצליחות לעשות. ומכאן אני מתכנן את צעדיי הבאים.

נכון שכרגע אני סיפור קצרה מאוד, מין אנקדוטה יותר מאשר ממעשייה שנסחפים אחריה. יותר סוג של הרהור. אין לי עלילה או דמויות כלשהן. אבל גם על זה אני עובד. יש לי כבר כמה רעיונות, אולי להוסיף ילד קטן, או אישה צעירה שאני נמשך אליה. ובעצם לפתח סוג של דיאלוג, אולי עם איזו אמירה מחוכמת שבין קורא לסיפור. טוב, זה נכון כבר שביחס לגודל שאני אהיה, אין בי כבר כל כך הרבה מקום לדיאלוג רציני, אז אולי אני אעשה משהו קטן.
או שבעצם עדיף אולי כבר שהתקוות שלי יופנו לגביי העתיד, לסיפור המשך שאולי ייכתב לי. או הרחבה שתיעשה.

אני יודע שלסיפור כמוני אין כל כך הרבה סיכויים להמשך או הרחבה מהסוג הזה, הרי אין בי כלום. ובטח בגלל זה גם פחות אוהבים אותי, שזה בכלל לא עוזר, אבל גם את זה אני לוקח בחשבון. אני בונה על כך שיצליחו להתחבר אליי בגלל השנינות שלי, וגם בגלל המורכבות שלי בתור דמות, למרות שאין לי גוף. לא רואים את עליי, אבל בכל רגע אני מתאמץ ומשקיע כדי להפוך את עצמי לדמות יותר מעניינת ומורכבת, אם יכולת הזדהות מאוד גבוהה.
יכולים המרגיזים ביותר , לטעון שהחלומות שלי פוגעים בי, שאני עסוק כל כך בלהיות יום אחד ספר, שאני זונח לגמרי את משרתי כסיפור קצר. מה שלגמרי מוריד מהאיכות שלי והאפקטיביות שלי. אני ממש לא יודע, יכול להיות שהם צודקים, אני רוצה לחשוב שלא. אני מצליח להיות סיפור וגם לחלום, ואפילו לנוח בין לבין. אני לא מרגיש את הלחץ הזה. שוב, מצליח להיות סיפור מאוד מסוים, מתחכם כזה. אבל קיימים אין סוף סיפורים באין סוף ז'אנרים, וגם כקהל לכל אחד מהם. מי שלא אוהב אותי לא חייב לקרוא, אני לא מתפשר על עצמי ועל האמנות שבי, ואני בטוח שגם בתור ספר אני אהיה בדיוק אותו דבר.
יש לי רק בעיה אחת. לסופר שלי יש הרבה סיפורים, המון המון סיפורים, אם יום אחד יהיה לו מספיק כוח כדי להפוך אחד מהם לספר (שעל זה אני בדיוק בונה), הוא בטח יהפוך רק את זה שהוא הכי אוהב. ובזה יש לי בעיה.

בוא נגיד ככה, כרגע לפחות, הוא לא הכי אוהב אותי. אני מרגיש את זה, ובטח גם אתם. הוא כותב בעיקר כי כבר כתב כל כך הרבה, ולא בא לו להפסיק עכשיו, ככה באמצע, ממש אין לו חשק לעוד סיפור אחד לא גמור. כרגע אני חייב, פשוט חייב, לגרום לו לאהוב אותי איכשהו.
"אבל איך תעשה את זה?" שואלת אותי האישה הצעירה והנאה.
"הו. זה קל" אני עונה. "אני אתן לו קצת לנוח לבד. לכתוב גם קצת דברים אחרים, להיות בחברת סיפורים אחרים, ואז אחרי כמה זמן של ריחוק אחד מהשני, הוא יצטרך לקרוא לי בשם. הוא בטח יבחר בשם פלצני כזה. משהו שקשור בחלומות. ואז הוא יקרא אותי שוב, אני אתחבב עליו כך. וכשיקליד אותי כבר ממש ידלק. אני אקרוץ לו, אעשה לו קצת עיניים, והוא ישתכנע. תהיה שם אהבה גדולה"

"זה לא יקרה. אני אומרת לך, אתה נאיבי וילדותי. אף אחד לא באמת יאהב אותך. אתה ריק ומשעמם. רק עוד חיכום קטנטן שמנסה למשוך צומת לב. בסך הכל תוצאה של שעמום". היא פוגעת בי, והיא יודעת את זה. הוא מבטיה בי במבט משועמם ומשועשע כאחד.
"את עוד תראי" אני אומר לך. "את עוד תראי. אני אגשים את החלום שלי. אני אעשה הכל בשביל זה. את עוד תראי"