365 ימים בשנה

זהו. עכשיו כבר כולם ידעו. אף נשיא לא יכל להסתיר זאת יותר מעיני הציבור, גם אף איש דת כזה או אחר. כמה שניסו להסתיר זאת, בעזרת חיוכים נעימים ומילים עדינות, זה לא עזר. כולם ידעו. היום מת
הרופאים. שניסו כבר הכול, באמת הכול, במאמץ אחרון חיברו אל היום צינורות וכבלים. ניסו להזריק לו קצת משמעות, עם מינונים גבוהים של הרהור במהות הקיום והחלטות דרמטיות. זה לא עזר.
השעמום שהתפשט במהירות במעלה הכבד של היום, והגיע כבר לאברים אחרים. היה בלתי ניתן לעצירה. וחוסר הסיפוק בראשו של היום כבר היה כול כך עמוק רחב ומזוהם, עד ששמחת החיים נשפכה ממנו בכמויות בלתי נתפסות ונזלה בכול רחבי החדר. כבר לא היה מקום שבו אפשר היה לעמוד מבלי לדרוך עליה.
איש מהרופאים לא הצליח לסגור את חוסר הסיפוק ולעצור את הדימום. הם היו פשוט חסרי אונים. מתוך יאוש, הם ניסו להזריק עוד ועוד משמעויות, אהבה חדשה, ריח האביב, תחושה של חידוש. והכול במהירות בלתי תאומן ובטרוף מוחלט. אבל ככול שהמשיכו להזריק הפנימו. שם דבר ואף אחד כבר לא יוכל לעזור ליום המסכן.
לבסוף, בשעה שתיים עשרה, יצא הרופא הראשי, דוקטור כהן, מחדר הניתוח ואמר למזכירתו, "זהו. הוא גמור. לא נוכל להכחיש זאת יותר. היום מת. תוציאי הודעה לעיתונות. ובדרך, תכניסי את היום הבא"