מבוך האשליות- פרק 17

דניאל הביטה על פניו של ניקולאי וידעה בדיוק מה עליה לומר. המבט שלו אמר הכל, כל מה שהייתה צריכה לדעת אבל עם זאת, גם גרם לה לתהות מה הסיפור שלו. זה לא היה משהו שאפיין אותה בדרך כלל, אבל היא החלה להסתקרן ממנו ככל שהשקט נמשך.
שניהם הלכו במבוך שהשתנה ליער הגדול והסבוך, הוא מוביל והיא אחריו, מנסה לצמצם בפער בניהם. זה הרגיש לה מוזר כל כך, להיות השנייה, לעקוב אחרי זה שיודע ומכיר. בדרך כלל אף אחד לא ידע ולא הכיר.
"עצור רגע," היא פנתה אליו ועצרה בעצמה מלהמשיך. הוא עשה כבקשתה באנחה קלה. "למה עזרת לי?"
הוא הסתובב אליה במבט חסר סבלנות. "לא יכולת לחכות שנצא מכאן בשביל השאלות האלה?"
"לא," היא התקרבה אליו ונעמדה מולו. "לפי מה שאני יודעת אתה יכול להיות רוצח."
"לפי מה שאני יודע את יכולה להיות רוצחת, מה הטענה שלך?" הוא החזיר לה בשאלה מתחמקת. היא נאנחה בעצבנות.
"למה עזרת לי?" היא חזרה לשאלתה המקורית ושמה את שתי ידיה על המותניים, מחכה שיחליט לענות במקום ללכת סביב. זה מה שהיא הכי שנאה, שמותחים אותה במקום ללכת ישר למטרה. למה לבזבז את הזמן בדיבורים מיותרים כשאפשר לצמצם הכל למשפט אחד? את זה היא אף פעם לא הבינה.
"למה לא דקרת אותי בגב?" הוא המשיך בשאלות שלו.
"מה?" דניאל כיווצה את עיניה בבלבול.
"יש לך חרב. לי אין כלום." הוא הצביע על הנשק הארוך שנח בנדן החגורה שלה, וסימן לה את חגורתו הריקה. "את סמכת עליי, אז נתת לי לעזור לך."
"או שאולי לא הצלחתי להגיע לחרב שלי." הסבירה לו בפשטות.
"גם אפשרות." הוא הסתובב וחזר ללכת. "דניאל, את ילדה קטנה עם שיגעון גדלות." הוא אמר לה בקול רם.
"תסלח לי?" היא המשיכה ללכת אחריו כשמבט זועם על פניה.
"סלחתי." אמר והוסיף, "את חשבת שתגיעי לארמון, תהרגי את המלכה ותצאי עם הנקמה שמגיעה לך, נכון?"
"איך- איך ידעת?" היא התחילה לחשוש מהידע שלו.
"כי זה מה שילדה קטנה עם שיגעון גדלות הייתה עושה, ותאמיני לי, שאת לא היחידה." השיב לה. "היו הרבה לפנייך, והיו הרבה אחרייך, חברה, אז אני מציע לך להקשיב לי כשאני אומר לך מה את."
"אתה חצוף." היא סיננה.
"ואת-"
"ילדה קטנה עם שיגעון גדלות." היא גלגלה את עיניה ונאנחה מהמילים החוזרות שיצאו מפיו.
"רואה? אנחנו מבינים אחד את השנייה."
"אז תגיד לי אדון-יודע-כל, מה גורם לך להיות מומחה גדול כל כך?" היא ניסתה להתקיל אותו, אבל כרגיל, כפי שקרה במשך הזמן הקצר בו בילו זה לצד זו, הוא הצליח להפתיע אותה.
"אני האדם שמכיר את המלכה מהיום שבו התחילו לקרוא לה נסיכה."
"אני לא מאמינה לך." אמרה.
הוא גיחך בהתעניינות. "אל תאמיני, אבל תדעי," הוא הסביר לה. "כל מה שאני אומר נכון."
"עדיין לא מאמינה לך."
"את ידעת שהמלכה רצחה את אימה במו ידיה כדי לזכות במלוכה בהקדם?" ניקולאי שאל בטון בטוח.
"באמת?" דניאל, עדיין, לא לקחה את מה שאמר לתשומת ליבה.
"למען האמת, זו דווקא שמועה," הוא הודה. "שלה אני דווקא יכול להאמין." הוא נעצר.
"מה קרה?" דניאל שאלה לאחר שעצרה אחריו. הוא סימן לה להיות בשקט. היא שוב התחילה לחשוש, והיא שנאה את זה. עוד יותר היא שנאה את הביטחון העצמי הגבוה מדי, אפשר לומר, של ניקולאי. יחסית לאסיר שהוחזק בתא הכי אכזרי של המלכה, נראה היה שהוא לא נפגע בכלל, וזה הדאיג אותה בקשר אליו. היא נזכרה בטוביאס כשאמר לה שהוא חבר שלה. "חבר", כמובן. היא הרגישה שהיא כבר לא יכולה לסמוך על אף אחד. היא לא יכלה לסמוך על ניקולאי, על שום דבר שיוצא לו מהפה, ואפילו, לעזאזל, היא בקושי יכלה לסמוך על עצמה. איך היא עשתה כזאת טעות ונתנה לרוצח שהוא לתת לה להאמין שהוא עוזר לה? אחרי דבר כזה היא כבר לא ידעה אם היא מסוגלת להאמין לאינטואיציות שלה, שבטחה בהם כל כך במשך כל הזמן הזה. היא ידעה שיש רק אדם אחד שהיא יכולה לסמוך עליו, אבל לצערה, הוא כבר מת.
קולות ענפים מתנפצים ועלים נשברים הפריעו לשלוות השקט שלהם. משהו התקרב. השיחים רשרשו, וניקולאי הרגיש שמחובתו להגן על דניאל עם ידו. היא בוודאי לא תאהב את זה, ילדה אגרסיבית ויהירה כמוה, אבל היא תודה לו אחרי שיציל אותה בפעם השנייה.
"אלוהים אדירים," היא קראה במהרה בקול חלוש וחנוק. "זה רק חתול." היא נאנחה והסתכלה על היצור התמים שהמשיך לעשות את דרכו על פניהם.
"זה חתול שחור, זה מזל רע." ניקולאי התאכזב מעט מהסיטואציה המאכזבת שהעמידה אותו במצב מגוחך, וניסה למצוא דרך לצאת ממנה. "ותחשבי על זה, זה די חשוד שחתול נמצא בתוך יער עבות."
"מזל רע, הא?" היא הרימה גבה וירקה הצידה כדי להשתחרר מהאמונה, בדיוק על רגלו של ניקולאי. היא הורידה את ידו שעדיין הגנה עליה והמשיכה ללכת במסלול.
הוא הסתכל על רגלו הרטובה ונאנח. "זו- זו הנעל שלי." הוא רטן באנחה קלה. "טוב, לפחות היא ניקתה לי אותה." הוא הוסיף לדבר לעצמו וחזר ללכת, ממהר להוביל אותם, כי אחרי הכל, הוא יודע לאן הם צריכים ללכת.

מדורה שחורה נוספת עלתה בלהבות והקרינה אור על פניו הלבנות של מוריאל. ידיו עדיין היו מכוסות בדם שכבר הספיק להיקרש ולהתייבש. הוא שרף, הדליק וכיבה ענף עץ דק שוב ושוב בזמן שחשב לעצמו מה יעשה עכשיו.
הוא הסיט את מבטו פעם נוספת לכיוון גופתה של אחותו, שעצמה את עיניה לא מזמן, ונזכר במילים האחרונות שלה.
"אני מצטערת שהסתרתי את זה ממך, הייתי חייבת," היא נאנקה בכאב ובלעה מילים בניסיון שלה לתקשר איתו לפני שתלך.
"על מה את מדברת?" הוא שאל אותה בבלבול.
"האיש הזה צדק." היא הסבירה לו בחיוך פעוט. "המשפחה שלנו- היא- היא לא המשפחה האמיתית שלנו."
"מה?"
"תקשיב לי," היא אמרה והוא הנהן להסכמה. "מה שלא תעשה, אל תחפש את ההורים האמתיים שלנו."
"למה לא?"
"פשוט אל תעשה את זה." קולה נחלש. "ואל תעשה שטויות." עיניה נעצמו.
"לא, אמילי, תפקחי את העיניים שלך!" הוא ביקש ממנה. "תפקחי את העיניים, אל תעזבי אותי!" הוא קרא לשמיים והחל להתייפח מבלי יכולת להפסיק. לשמחתו, לא היה אף אחד בקרבת מקום כדי לחזות במראה הזה. הוא מעולם לא הרגיש ככה, שבור וחסר אונים, הרגיש כאילו כל העולם חרב עליו, כאילו אין לו שום סיבה להמשיך.
הוא לא ידע שבחושך, מאחורי אחד העצים, מסתתרת הבחורה בלבוש הלבן, בעלת השיער החלק החום והבהיר ועיניי התכלת הירקרקות שנצצו מאור המדורה שהאדים את גזעי העצים הגבוהים. הוא לא ידע שהיא הסתירה עם ידה את פיה ונדהמה לגלות מה קרה בעקבות משהו שהייתה נוכחת לו לפני כמה זמן.