ושהכול ישרף – פרק 3
השעה שלוש בלילה ואני בבית חולים. אמא הולכת להרוג אותי כי הסוללה של הטלפון נגמרה ולא היה לי איך להודיע לה מדוע אני מתעכבת. הוא שכב על ידי, חסר הכרה, מחובר לצינורות. נשימתו נראתה סדירה לשם שינוי. אך בטח יקח זמן עד שיחזור לעצמו. למזלו, הובילו אותו בזמן לבית החולים. הוא מאובחן כפצוע בינוני במצב אנוש. הם תפרו לו את הצד של הבטן שבו נדקר ואת הפצעים הקטנים שהיו פתוחים, טיפלו בהם באמצעות יוד. השעה שלוש בלילה ואני יושב על יד בחור זר לי לחלוטין, ועם זאת הוא עזר לי ואני עזרתי לו כתמורה.
פקחתי את עיניי, מסביבי קירות בצבע תכלת וריח מר של תרופות בלתי נסבל. שבע בבוקר על השעון ואני בקושי יכולה להחזיק את עצמי דקה ערה. הסטתי את מבטי אליו ופגשתי בעיניו. מתי הוא הספיק לחזור להכרה? זה היה כשישנתי? כששמתי לב שידיי היו על רגליו, סומק קל עלה על לחיי. כנראה שמתוך שינה נתתי לראש שלי לצנוח על ברכיו.
"לא היית צריכה לעשות את זה.." פלט.
"אין בעד מה" עניתי באי שביעות רצון. אחרי כל מה שעשיתי בשבילו ציפיתי לפחות ל-"תודה".
"טוב אני צריכה הביתה, אין לי סוללה בטלפון ואמא בטח דואגת לי" אמרתי באי שביעות רצון, בעודי לוקחת את המעיל שלי שהיה על הכסא. כן הנימה שלי הייתה קשה, אני מודה שזה היה מעט מעליב היחס שלו ולא יכולתי להסתיר את האכזבה. לכן העדפתי ללכת, גם ככה אין לי מה לעשות שם יותר. עזבתי את החדר, משאירה אותו בהבעה אבודה ומבולבלת.
יצאתי מבית החולים, פוסעת לכיוון הבית, הרגשתי מסריחה ודביקה וכל מה שרציתי היה להירטב תחת זרם המים של המקלחת. בעודי עוברת על פני חלון ראווה גדול של אחד מהחנויות בגדים באזור, הבחנתי ברכב שחור שנסע בקצב איטי אחריי. זה היה מאוד מוזר ומחשיד. לא החזקתי מעמד וסובבתי את ראשי אחורה, החלונות היו שחורים ובנוסף השמשה סנוורה אותי מהשמש שהספיקה לצאת כבר. הגברתי את מהירות צעדיי. אולי אני סתם פרנואידית? אולי הם לא באמת עוקבים אחרי, אך שמעתי את הרכב מתקדם. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להישאר רגועה שבמידה והם באמת עוקבים אחריי, שלא יגלו את זה שהבחנתי בהם.
באחת מהפניות שידעתי שאני יכולה לקצר ולהקשות את דרכם עם הרכב, פניתי מהר והתחלתי לרוץ. לא ידעתי אם רצו אחריי או לא, כל מה שחשבתי עליו זה להגיע הביתה, לברוח, להימלט מהם. אבל למה אני? למה דווקא אותי הם צריכים?
כשהרגשתי שהייתי מספיק רחוקה, עצרתי ונצמדתי לקיר הבניין שהיה קרוב לבית. הסתכלתי סביב, הם איבדו אותי.
נרגעתי והמשכתי לבית.
כשחזרתי הביתה, ספגתי כמה צעקות כבדות מאמא שהייתה היסטרית מההיעלמות שלי. לא רציתי להסתיר ממנה דברים ולכן סיפרתי לה את האמת. חצי-אמת, לא אמרתי שדקרו אותו. מגוחך, אפילו לא ידעתי את השם שלו. הבחור המסתורי, זה יהיה הכינוי שלו?
המקלחת הייתה תפוסה. כמובן! ועוד פחות מחצי שעה הייתי צריכה לצאת לכיוון בית הספר. כאילו שזה היה כל כך פשוט אחרי התקרית עם הרכב.
"לורה, תשאירי לי קצת מים חמים!" צעקתי לה, היא רק השמיעה מלמלה לעצמה כמה מילים בעצבנות. כן גם אני שנאתי כשהפריעו לי במקלחת. הוצאתי מהמקרר מיץ תפוחים ומזגתי לעצמי בכוס, לאחר מכן התיישבתי במחשב ונכנסתי לעמוד פייסבוק שלי.
אבי כבר שלחה הודעה, אבל משהו אחר משך את תשומת ליבי. הכוס נשמטה בהיד והתרסקה על הרצפה ואני רק עמדתי פעורת פה, בהלם, מתקשה להאמין למראה עיניי.
כל העמוד מוצף בתמונה אחת שלי שבה אני מחייכת, ועליה הכיתוב "אני דוחפת את האף המסריח שלי לעניינים שלא שלי, אני הולכת לשלם על זה ביוקר" קראתי. לא הבנתי מה הולך, קודם המכונית ועכשיו זה. אני לא עשיתי שום דבר רע, למה שמישהו ירצה לפגוע בי? תמונה נוספת הופיעה בעמוד והיא התמונה עם הכתבה על אבא שלי.
מי הנבלה שעושה את זה?!
נכנסתי להגדרות ומיהרתי לחסום את העמוד מעיניי חברים, לאחר מכן ניסיתי למחוק את התמונות, אבל הן המשיכו לעלות שוב ושוב. הידיים שלי הזיעו מרוב לחץ, רעד תקף את גופי. זה לא הצחיק אותי יותר!
"אז? היה לך לילה פרוע היום?" צחקקה לורה. מיהרתי לסגור את הדפדפן שלא תראה. לא רציתי לערב אותה בזה, לא רציתי להדאיג אותה ואת אמא. התעלמתי מהמילים שלה ונכנסתי למקלחת, טורקת מאחוריי את הדלת.
"מה הבריז לך הבחור?" היא המשיכה לצחוק לה. התעלמתי שוב.
סיננתי את כל ההערות שלה והצמדתי את גופי העירום אל קיר האריח, משעינה את מצחי עליו ועוצמת את עיניי למגע זרם המים הקרים. לא היה אכפת לי שהמים היו קרים וגם הקיר העביר צמרמורת בגופי ושסביר להניח אני עומדת להצטנן. כל מה שטריד אותי היו כל האירועים שקרו. עברו רק כמה שעות בודדות שעזרתי למישהו, וכבר מישהו רוצה לפגוע בי. איך זה קרה כל כך מהר? מאיפה להם העמוד שלי?הפרטים שלי? איך פרצו אליו?! ומה אם זה בן אדם אחד? ניסיתי לשחזר אירועים מהעבר וחוץ מליל אמש, לא עלה לי שום דבר חריג לראש שעשיתי. מישהו מנסה להתנקם בי על שהצלתי בן אדם? אבל למה?
ואם זה בכלל קשור לאבא שלי? למה דווקא אני? רציתי לשכוח מהמחשבות המעיקות הללו ולהתנער מכל העומס הנפשי. אני חייבת לדבר עם הבחור הזה. ומה אם לא יבין אותי? מה אם הוא בכלל לא קשור לעניין? ובכל זאת אני חייבת לקחת את הסיכון. זרקתי על עצמי את הדבר הראשון שראיתי, מתעלמת מלורה שלא הבינה דבר ממה שקרה, ויצאתי בריצה מהבית. הייתי חייבת להגיע לבית החולים.
תגובות (2)
*יושבת
מחכה לפרק הבא!
תמשיכי :)
אנסה לעלות פרק מחר ^-^