נעלי הבית של טלי ופרדוקס השנאה

כשהארי פגש את טלי היא אמרה לו
שהיא שונאת אותו.
מתוך רגש אדיר של הזדהות, הוא אמר לה
"את מסירה לי אבן גדולה מהלב. גם אני שונא אותי.
וכולם אף פעם לא מדברים על זה. אז חשבתי שאני היחיד.
אבל עכשיו
בואי נשנא את עצמי ביחד."
"אנחנו לא יכולים לשנוא ביחד, מטומטם,
כי אני שונאת יותר."
"שנאה זו לא תחרות." הוא אמר.
"אבל היא נעשית בקצב שונה."
ואז, מתוך מבוכה, הוא צחק ואמר שכל זה בצחוק,
והיא אמרה לו שהיא אף פעם לא צוחקת.
"אבל אני לא שונא את עצמי, כאילו, באמת."
הוא שיקר.
גם היא שיקרה.

וכך החל הסיפור שלהם. בימי שלישי הם היו מבשלים ביחד.
מבשלים – הם בישלו ביחד קנוניות. כי את האוכל הכינו רובוטים.
בעיקר הם עשו, לתכנן דרכים לגרום לאנשים אחרים לשנוא את הארי
כמו שהם שונאים.
"הבעיה בפנים" אמרה טלי. "יש לך פנים
של איש טוב."
"אבל אני מניאק." אמר הארי.
"כן, אבל צריך שהם ידעו. אתה לא יכול להיות מניאק בלב, ולצפות שאנשים יבינו."
"כי אנשים לא קוראים את מה שבלב?"
"בדיוק. תעשה פרצוף של מניאק."
"ארר…"
"לא. זה לא יעבוד."
"אולי אני אקלל אותם? או ארביץ להם?"
"הם לא יקנו את זה. הם ידעו שזו תרמית. אני רוצה שתבין בדיוק מה בך היא הסיבה
ששנינו שונאים אותך כל כך."
"אנחנו שונאים אותי בגלל שאני לא יכול לאהוב אנשים."
"גם אני לא יכולה לאהוב אנשים. אבל אנחנו לא שונאים אותי, נכון?
הבעיה היא לא בכך שאת לא מסוגל לאהוב אנשים
אלא בעובדה שאתה מעמיד פנים שאתה כן."
"הזיוף?"
"הזיוף. והלכלוך הנורא שמצטבר על הנפש כשמנסים לזייף אהבה. הלכלוך שאף אחד לא רואה.
אבל אני רואה. אתה כל כך מזוהם שאל תתקרב אליי בכלל הארי. הלוואי וכל העולם יראה כמה אתה מזוהם כמו שאני רואה."

בנובמבר הרובוט התקלקל. הם גרו אז בוילה באזור הדולומיטים באיטליה. טלי העמידה פנים שהיא אישה. מבחוץ, מגן העדן החבוי, בקע אורו התכול של האגם וגם האור התכול של השמיים, שהיו מלאים במים, שנפלו דרך עננים שקופים והתנפצו על קירות הזכוכית של חדרי ביתם. זו הייתה תאונת בית שגרתית: הרובוט תמיד ידע להאריך את עמוד השדרה שלו ולהגיע למדפים הגבוהים של המטבח, אבל מאז שהרובוט התקלקל, הארי נזקק לסולם. זה קרה ביום שלישי, כשהם בישלו קנוניה ביחד, והארי טיפס כדי להוריד סירים מהמדף הגבוה.
הארי נפל. (לא לדאוג, לא קרה לו כלום)
כלומר, הוא נקע את הרגל, והם הזמינו דוקטור והדוקטור אמר שהארי אסור לו לקום מהספה, והארי אמר שטויות, וטלי קשרה אותו לספה בזמן שישן, כדי שלא יקום, והארי אפילו כעס עליה כשהוא קם ומצא את עצמו קשור. אבל אחרי כמה דקות התפכח ואמר: "תראי מה עוללנו לי."
"סוף סוף תפסנו את הארי." היא אמרה לו. ושניהם צחקו, אבל היה זה צחוק מאולץ, וכל אחד התבייש מהצחוק של הזולת, ומהצחוק של עצמו אפילו יותר. ושניהם שנאו את הצחוק של הארי, שהיה צחוק של אדם עלוב שמחייך בשביל להסתיר את הפחד התמידי מבני אדם, שצוחק כדי לפצות על החוסר שלו באישיות, או על החוסר שלו בערך עצמי, אולי. אז היה זה צחוק שדועך במהרה ואחריו דממה מבוישת.
טלי, בכתונת לילה, אמרה שהיא צריכה לעלות לישון. והארי אמר שגם הוא היה עולה, אלמלא הקרסול החבול והחבלים ה- חבולים. והם נשארו כך, כי האווירה אמרה שלא כל מה שצריך להיאמר נאמר עדיין, אך הפיות שלהם נשארו חתומים. טלי העבירה ידיים על המדף. היו שם פסלים מהולנד וספרים באנגלית – ספרים כבדים של היסטוריה באותיות בולטות על רקע שחור. אחר כך משכה בכתף ועלתה, והארי הצניח את הראש, שקע בכרית שטלי שמה לו שם, והביט בתקרה.
הרוח נשפה עננים תחת פני הירח. כשטלי ירדה במדרגות הייתה זו שעה מחוץ לשעות, והארי היה ער לחלוטין, קשוב לה. גם כל הדממות של הבית היו קשובות לה, בשעת השעות. היה זה זמן בו לא היה בעולם דבר להביט בו פרט לעיניים, ואכן, הארי הביט בעיניה, והיא הביטה בעיניו, והנשימות שלהם, של אנשים ישנים, נשמעו בכל הבית, וכל הבית כרה אוזן.
"ירדתי כי הייתי לבד." טלי דיברה. אבל הדיבור הצרוד, הפתאומי, לא היה בו כדי להפר את שלוות הישנים, ולאחר שדיברה, כאילו לא דיברה. ובגלל שלא היה תירוץ לא להביט, הם הביטו אחד בשנייה כמו שלא הביטו אף פעם ברגעים אחרים.
"בואי שבי איתי." אמר הארי. "גם אני לא נרדם, פה לבד."
"יש לך את החבלים." היא אמרה. "חשבתי לי כל הזמן שהם בטח עוצרים לך את הדם, וזה לא נוח איך שאתה שוכב, ואתה לא יכול לשנות תנוחה."
"ואני לא נרדמתי כי חשבתי שאת לא נרדמת, וידעתי שזה בגללי."
"עוד סיבה לשנוא אותך." טלי התיישבה על קצה הספה, והבהונות של הארי שהיו ממש צמודות, התפתלו בחוסר נוחות, והוא חשב על המרחק הקטן שיש עליהן לעבור עד שתיגענה בקצה הכתונת שלה, וכמה קרוב הרווח, וכמה מוזר יהיה המגע של הקמיצה שלו בישבן של טלי. "אולי נתיר את החבלים?"
"אולי נדבר עלייך, טלי?"
"נדבר עליי?"
"אני חושב שאת חייבת התנצלות לנו. כי בגדת במה שבנינו ביחד במשך שנים."
וטלי שתקה. ההכחשה שלא באה עמדה באוויר. ואולי הייתה זו רק עייפות, והיא עוד רגע נרדמת, הטלי הזאת? נשמע שפשוף של עיניים. הארי ראה שהיא לא תדבר.
"את כבר לא שונאת אותי יותר." הארי אמר.
"אני שונאת אותך בוודאי ובוודאי."
"את לא. אל תשקרי. עברנו לגור ביחד כדי לחשוב כל היום על התכנית איך לגרום לעולם לשנוא אותי כמו שאנחנו שונאים. אבל אני מתחיל לחשוב שאולי כל המיזם הזה היה בעוכרינו, טלי.
טלי, אני חושבת שלמדת לאהוב אותי."
"מה אתה מקשקש? אני עייפה. אני חוזרת לישון למעלה."
"טלי, תצאי מהבית. את לא ישנה כאן יותר. טלי, את אוהבת אותי. ואם הייתי רוצה להמשיך לשנוא את עצמי, הייתי חי איתך ונותן לך לאהוב. אבל נמאס לי לאהוב אנשים שאני לא אוהב, כי אני רוצה לאהוב אותך. ובכדי לאהוב אותך, קודם כל עליי לאהוב את עצמי. ולכן, אני צריך להיות, פעם אחת בחיים, מניאק, ולהגיד לך מה אני חושב באמת.
טלי, אין לי שום טיפת רגש כלפייך. אנא צאי מהדלת. החיים האלה לא שלנו יותר."
וכשאמר זאת, תחושת הקלה עצומה פשטה בקרבו. כאילו חיים שלמים של זיוף ושל שקר נשטפו במחי יד, כמו סתימה שנפתחה בצנרת, וכל הגועש ירד.
והיא לעומת זאת, כל מה שלא ידעה שהיה לה, נטרק פתאום, והשאיר את הלב נעול בתוך בית. והיא סגרה את הדלת עליה ורק כשבחוץ, היא ידעה שהייתה מאושרת. ובגלל שאהבה אותו הלכה ולא הסתכלה אחורה, וקיוותה שילך בעקבותיה, ויום אחד ימצא את הלב לאהוב אותה גם כן.