באר המשאלות – פרולוג

נורא משעמם ללכת שוב ושוב באותם מקומות. לראות אותו דבר התחיל להימאס לה.
לא שיש לה ברירה אחרת.
אז קת'רין מצאה דרכים להעסיק את עצמה – ללכת בזיג-זג, להתקדם ע"י הצמדת העקב של רגל אחת לפני השנייה, לנער את ידה ולשמוע את ה-זינג המתכתי של הצמידים שלה שמתנגשים. לפעמים היא סתם זמזמה לעצמה שירים שהיא אוהבת.
היא הרגישה משהו שונה באוויר. הראייה שלה החלה לטשטש – לא מאוד, היא עדיין הצליחה לראות הכל רק עם מין פילטר סגול כהה.
"הערפל." היא מלמלה לעצמה בחיוך. כמעט ולא יצא לה לראות אותו, והיא שמחה שהוא חזר.
היא לא הבינה למה, אבל היא אהבה את הצבעים ואת התחושה שהוא נתן לה. אף פעם היא לא הייתה מספיק קרובה, כך שתחושת הקור חדשה לה. מעט צורבת, אבל נעימה.
הערפל החל להתפזר משדה הראייה של קת'רין לרצפה, אופף את כפות רגליה היחפות בשכבה דקה של עננים שנעלמו לאט לאט לגמרי.
במקומו נשמעו קולות סערה. רעמים, הבזקים רחוקים של ברקים. הכל סביבה רעד, קירות האבנים התחילו כמעט להתפורר, לפידים נכבים ונופלים וקת'רין הייתה צריכה לתמרן את תנועות רגליה במהירות כדי לא להיכוות.
היא כבר חשדה, לא, היא כבר ידעה מה מאחורי זה, מי מאחורי זה. היא לא רצתה להאמין בזה.
'היא פה. מה היא עושה פה? מה היא רוצה ממני עכשיו?!' היא ניסתה לסדר את מחשבותיה כדי לחשוב מה לעשות עכשיו, אבל כשהכל המשיך לרעוד סביבה היא המשיכה לחשוב עליה. האדם הנורא הזה.
"תצאי החוצה! אני לא מפחדת ממך! אמרתי לך לא, והייתי אומרת לך שוב!" קת'רין זעקה בקמצוץ האחרון של אומץ שנשאר בה באותו הרגע. שריקה צורמת הדהדה סביבה. קת'רין הייתה חייבת לברוח. עד כמה שהתכוונה למה שאמרה, היא ידעה שזה לא יגמר טוב.
במאמץ אחרון, וכמעט לפני שהמסדרון התמוטט עליה, קת'רין ברחה.