נון סטופ – פרק 5 – מעקב
"אז מה אתה חושב?" שאלתי את אבא.
הוא חיכה כמה רגעים והמהם. אחר-כך הוא ענה. "אני לא ממש יודע מה לחשוב. אבל אתה באמת צודק. בכל מה שאמרת. מצד אחד – היא נראתה דוברת אמת כשאמרה שהיא הולכת למכון הכושר. אבל מצד שני – כששאלת אותה לאן הלכה אמרה מיד לסופר, והיה ברור ששיקרה. וגם – הגיוני שהיא הייתה אומרת לנו שהיא הולכת למכון ומבקשת מחמאות וכאלה… אז… אני לא יודע מה לחשוב. אולי באמת היא מסתירה מאיתנו עוד משהו, או שתכננה מראש לומר לנו שהיא נוסעת למכון הכושר, או ש… אני לא יודע."
לא קטעתי אותו, אבל נראה היה שהוא מדבר לעצמו, חושב לעצמו ושוכח שאני שם. זה לא משנה לי. עדיין עניין אותי לשמוע אותו, לשמוע מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. זה חשוב לי. לשמוע גם את הצד שלו בכל העניין הזה.
"אנחנו צריכים לברר," הוא המשיך.
"אבל איך נעשה את זה?" שאלתי, "אתה רוצה לשאול אותה אם היא מסתירה מאיתנו עוד משהו?"
"מה פתאום?" מחה מיד. "אם היא הייתה רוצה לומר לנו את האמת, או את כל האמת – היא כבר הייתה אומרת. זה… זה לא ייתן לנו כלום אם נשאל אותה. להפך. היא תבין שאנחנו חושדים, ואז… לא יודע."
האמת? גם אני לא רציתי לשאול אותה. זה היה לי ברור שלא כדאי ושזה לא ייתן כלום. אני לא יודע למה שאלתי. אולי סתם רציתי שאבא ישמע את כל ההצעות… אבל לי כבר הייתה תכנית משלי. ידעתי שאני לא אשתוק ולא אשקוט עד שאדע מה אמא מסתירה… ואני באמת מתכוון לכך. בפעם הבאה שהיא יוצאת – אני עוקב אחריה… אני מוכרח לגלות את האמת הזאת אחת ולתמיד.
***
במשך כל היום הראש שלי היה מלא במחשבות. מחשבות על אמא, על אבא, על הלימודים, על השיעורים ועל המבחנים… אני מלא בדאגות, עמוק בלב. בדאגות או בפחדים. היה לי את סדר היום הרגיל שלי, אפילו ביום ההולדת.
הייתי בחדר והכנתי שיעורים. שיעורים במדע. שאלות, שאלות, שאלות… לא הייתי מרוכז בשיעורים. לאחרונה אני בכלל לא מרוכז בלימודים, יכול להיות בגלל אמא או בגלל המתנה – המכונית. נראה לי משניהם. או מרחמים על אבא… אני לא יודע. יכול להיות שפשוט הכל מתערבב לי, כולל הלימודים.
ירדתי מהחדר לסלון. ראיתי את אמא.
"לאן את הולכת?" שאלתי אותה. היא נראתה לי למשך שנייה שהיא לא ממש ידעה מה לענות. קיוויתי שתענה מהר. קיוויתי מאוד שכל המחשבות שלי רק בראש שלי, ולא במציאות. קיוויתי שאני טועה.
לבסוף היא ענתה. אחרי שניות אחדות, אבל ענתה. "ל… למכון כושר, כמובן." אמרה.
חייכתי. "ברור, ברור. להתראות, בהצלחה!" אמרתי. היא הודתה לי ויצאה מהבית. לי היה ברור שהיא מסתירה ממני משהו. החלטתי לעקוב אחריה.
יצאתי גם אני מהבית, ראיתי שהיא מתחילה לנסוע במכונית. מיד נכנסתי למכונית החדשה לי ונסעתי אחריה. היא התקדמה, בעקבותיה גם אני. באמת הכיוון היה למכון הכושר. אחרי חמש דקות, היא עצרה. במכון הכושר.
יש! היא לא שיקרה! מזל! אבל, רגע… נראה מה קורה עכשיו… היא יצאה מהאוטו. אני עצרתי בערך מאתיים וחמישים מטרים לפניה. התחבאתי. היא לא ראתה אותי, וגם לא חשדה שעוקבים אחריה. מזלי. הבטתי בה וחיכיתי.
נראה היה לי שהיא מחכה למשהו. מעניין למה. אחרי חמש דקות נוספות, בדיוק מתי שהתכוונתי לנסוע חזרה הביתה – הוא הגיע. מישהו זר. שאני לא מכיר. היא התחבקה איתו לכמה שניות. אין מצב! אז אמא כן בוגדת עם גבר זר – ובזה אני לא טועה!
מיהרתי לחזור הביתה. חשבתי איך אגיד את מה שאמרתי לאבא. הרי לומר לו אני חייב. הוא חייב לדעת בדיוק כמו שאני הייתי חייב לדעת. לא ידעתי מה אעשה כשאחזור – אם מיד אגיד לו את הכול, כולל איפה הייתי ומה ראיתי, או שאעלה לחדרי, להסתגר, לחשוב, להיות קצת לבד. לא ידעתי.
כל אותו יום ההולדת שלי ואחריו מצב רוחי לא השתפר. הוא היה נורא.
תגובות (0)