מים מתוקים

אז ישבתי שם, כולי רטוב, מפוחד….
נשמתי לאט ובקושי, הרגשתי את הקיר הקשה הלוחץ על גבי, זה לא הפריע לי.
ברז האמבטיה טפטף לאט, כל טיפה שנפלה קרעה את לבי.
והיא, היא שכבה שם, הטיפות לא הכאיבו לה יותר, שום דבר לא הכאיב לה יותר.
\"זה לא אמיתי…\" מלמלתי לעצמי, מתקשה להאמין.
הבטתי בעיניה הירוקות, הדוממות.
ופעם ראשונה בחיי, פעם ראשונה שלא דאגתי לעתיד, רק התחרטתי על העבר.
שחזרתי הכל המוחי, כשנכנסתי הבייתה, כשקראתי בשמה והיא לא ענתה.
והרגע הנורא ההוא… הרגע שבו היא הרימה את הסכין.
באותו הרגע כבר ידעתי, רק אחד מאיתנו ישרוד.
הדפתי אותה והיא נלחמה חזרה, דחקתי אותה אל חדר האמבטיה.
המים זרמו אחוזי טירוף מהברז, זה לא לקח הרבה זמן…
ועכשיו, עברו שנתיים, ושוב, אני יושב, רטוב ומפוחד, מביט בעיניו הדוממות של בני הבכור.