מחרימי הרגשות – פרק 12

"היי ליילה." אמרתי לה, כאשר ראיתי אותה חולפת על פניי.
"הו, היי, אלדר." היא אמרה וחייכה, בזמן שפתחה את הלוקר שלה.
לרגע אחד ידעתי שמשהו יקרה, ובדיוק שנייה אחר כך כל החפצים של ליילה נפלו לה מהיד.
כל האחרים מסביב צחקו, חוץ ממני שהלך אליה והרים לה את הספרים.
היא הסיטה קווצת שיער מהעיניים שלה אל מאחורי האוזן שלה, והרימה גם היא את החפצים שלה, ואז הראשים שלנו התנגשו.
היא צחקה לרגע ואז נטלה ממני את החפצים שלי.
"תודה." היא מלמלה בשקט.
"אין בעד מה." אמרתי לה, והתרוממתי למעלה.
היא סידרה את החפצים שלה שוב פעם בתוך הלוקר.
"תודה." היא שוב אמרה.
"אין צורך לומר לי בפעם השנייה, ואין בעד מה." עניתי לה.
"לא, זה פשוט בגלל שאני לא רגילה שאנשים ממש עוזרים לי כשנופלים לי דברים, או משהו כזה." היא אמרה, והביטה בי במבט משונה.
"אז תתרגלי." אמרתי לה בחיוך.
"אני חושבת שאני אתרגל." היא אמרה, וסגרה את הלוקר.
היא שוב פעם העבירה קווצת שיער אל מאחורי האוזן שלה, והלכה משם, עם התיק על הכתף.
בהיתי לכמה זמן בצעדים שלה, ואז הלכתי לכיוון מגרש הספורט בשביל מתקן המתח.
ג'ק לא היה שם, אז בינתיים הנחתי את התיק ליד המתקן וטיפסתי עליו, והתחלתי להסתובב.
ניסיתי למתוח את עצמי עד קצה היכולת שלי, כולל עליות מתח מסוגים שונים וכלה בכפיפות בטן על המתח, בשביל חיזוק השריר.
"אז… אתה מוכן לתת לי גם?" שאל הקול של ג'ק מאחוריי.
ירדתי מהמתקן.
"כמה זמן אתה כאן?" שאלתי.
"לא הרבה." הוא אמר. "אני לא מסוגל לעמוד במקום בשקט בלי לעשות כלום כל כך הרבה."
חייכתי אליו, והוא טיפס על המתקן והתחיל להסתובב ולעשות תרגילים שונים.
בינתיים צפיתי, ואז התחלנו לעשות תורות עד הצלצול.
"שוב פעם נפרד?" שאל אותי.
"כן." עניתי. "לצערי."
"לעזאזל." הוא מלמל, אבל תלה את התיק על הכתף והלך לשיעור שלו.
אני הלכתי לשיעור הכימיה שלי.

"היי, אלדר." אמר דייב והתיישב לידי.
"מה?" שאלתי.
"אני שותף המעבדה שלך." אמר.
"למה?" שאלתי. "למה אתה כל הזמן נדבק אלי?"
"ככה." אמר דייב.
חבורת השרירנים של דייב בהתה בו, ואז חזרה לשטויות שלהם.
ואני בהיתי בדייב עוד, תוהה מה הגורם לכך שהוא נדבק אליי ככה.