לא הרבה יודעים – פרק 5

"עוד כמה זמן נגיע לשדות הקציר?" שאל וי את מיון שהלך לידו. "אני מעריך שבערך שעתיים, אני מקווה שנגיע לפני שיחשיך" אמר מיון והביט אל האופק. "כן, משהו כזה" הוסיף. וי הנהן ופסע לעבר קרוליין שצעדה אחרונה. "אז… מה קורה?" הוא שאל וחייך. "סתם, אתה יודע, רגיל". היא מלמלה. וי הביט בגומותיה שהופיעו גם כשדיברה. "ואתה?" היא שאלה והביטה בו. "אה, כמוך, את יודעת, רגיל" השניים צחקו. וי הביט בעיניה הכחולות- ירוקות של קרוליין וטבע בהם. "יש לך עיניים יפות" הוא פלט. קרוליין צחקה ווי הסמיק. "תודה" היא אמרה וחיוך התפרש על פניה. "תגידי, למה התנדבת למשימה, זאת אומרת, את בת והכל" קרוליין הזעיפה פנים. "זה שאני בת אומר שאני לא יכולה להצטרף למשימה?" היא שאלה והגבירה את קולה. "לא… לא… זאת אומרת, אני…" גמגם וי וקרוליין צחקה בחוזקה. "אני צוחקת" היא אמרה בחיוך "אני נקשרת לכל עניין הלחימה, אבא שלי לימד אותי הכל" היא אמרה והצביע על גבה, עליו הושענה קשת המלווה בקט חצים. וי חייך במבוכה על כך שלא הבחין בנשק הגדול קודם. "אתה יודע"… היא החלה לדבר "אני לא כזאת עם כל אחד, אתה יודע…" היא הסמיקה. וי הביט בעיניה "מה?" הוא שאל בציפייה. "פתוחה" וי הסמיק. "גם אני לא אני…" "וי, קרוליין, מהר!" קולו של ניאו קטע את שיחתם. הם מיהרו לעבר האחרים. "מה קרה?" שאלה קרוליין בבהלה. "נשמע קול מהשיחים, יש שם משהו" אמר ניאו והחזיק בידו רובה זעיר, הוא הצביע על שורת שיחים שצמחה מולו. "או מישהו" תיקן ג'יימס שעמד דרוך ומוכן לצד מיון. "תהיו מוכנים" אמר מיון והחזיק בידיו חרב כסופה וגדולה. וי הנהן והוציא משרווליו כבדרך קסם שני פגיונות. "איך?" שאלה קרוליין מופתעת ווי רק חייך. קרוליין הורידה את הקשת מגבה, היא שלפה מהקט החומה חץ והכינה אותו למצב תקיפה. מצידו השני של מיון עמדה ליב ובידיה סכינים חדות מוכנות לתקיפה. "מוכנים?" שאלה ליב ולקחה נשימה ארוכה, כולם הנהנו והתקרבו אל השיח האמצעי. "קדימה" היא צעקה והם החלו לתקוף. קרוליין ירתה חץ אל השיח וקול מתכתי נשמע והדהד באוזניהם. הם כיסו את אוזניהם עם כפות ידם. ליב התעשתה ראשונה וקפצה על השיח כאשר הסכינים בידיה. "איה" היא זעקה וניאו התקדם אל השיח, ליב שכבה כאשר כתמי דם על מצחה. ניאו נשם עמוק ורדף אחרי הקול שעבר לשיח אחר הוא כיוון את הרובה הזעיר וירה, זעקת כאב נשמעה אך היצור עדיין זז. וי עקב אחר תזוזת היצור והתנפל על השיח שרטט. "לא" הוא צעק כאשר ראה יד עטופת מתכת עוברת לשיח אחר. הוא נפל על האדמה המוצקה ונאנק. ריח השיחים חדר לאפו, וגרם לוי להתעשת, הוא קם על רגליו והוציא עוד פגיון מכיס מכנסיו. "חכה וי" צעק מיון ורץ לעבר השיח שצמח ליד השיח שהיצור הסתתר מאחוריו. "הוא לא שם" צעק וי ומיו הנהן. הוא סימן לניאו שטיפל בליב להיות מוכן ליד השיח הריק שהיה בצידו השני של היצור. מיון התקדם לשיח הריק ונעץ את החרב בחוזקה, היצור רץ לצד השני וניאו שהיה מוכן לקראתו ירה בו עם הרובה. "כן!" צעקה קרוליין ועקפה את ליב ששכבה צועקת מכאב על האדמה. "הצלחנו!" צעק ג'יימס והתקדם לעבר היצור, בינתיים ניאו עזר לליב לקום. "מה זה?" צעק ג'יימס ומיון התקדם עברו, הוא הביט במי שירו בו, זה היה בן אדם, חצי מגופו נעטף במתכת וחציו השני היה רגיל. מיון הביט באיש, הוא נראה בשנות החמישים לחייו, הוא פער את פיו ודמעה עמדה על סף עיניו. לבסוף יצאה המילה מפיו "שריידר?"
***
סקאיי צעדה ברחבי חדרה, הוא לא היה גדול במיוחד, אך הספיק לה. "מה זאת אומרת להשתלט על העולם?" שאלה הנערה שחורת השיער. "אני אומרת לך אנדי, שמעתי את אמא שלי אומרת זאת בבירור, הם עומדים להשתלט על העולם". אנדי נדה בראשה. "אבל הצבא של אמור הבטיח שישרור שלום בין העמים ונחלוק את העולם, את בטוחה?" סקאיי עצרה במקומה ושחזרה את מילות אמה ' בקרוב הוא ישתלט על העולם ויהיה לנו מרחב '. "בטוחה" היא אמרה לבסוף. "אנחנו חייבות לעשות משהו" קבעה "ומהר!"