עבודה קשה

"עבודה קשה ועבודה קשה. זה מה שאני תמיד אומר".
איתן דפק על שולחן העץ היקר כתמיכה לדבריו. עבודה קשה או לא, התפאורה הכללית בחדר משרדו של איתן שילונסקי צעקה מילה אחת בכל כוחה : כסף.
כולם יחד, מהנברשת המצוחצחת ועד לשטיח הרך. על כיסא מעוצב ונוח מול שולחנו המבהיק של איתן ישב כתב עיתון כשהתנהגותו הכללית אומרת הדרת כבוד ואולי קצת חשש.
זה לא היה פשוט להשיג ראיון אמיתי, פנים אל פנים עם אחד מאילי ההון הגדולים במדינה. איתן היה ידוע כאחד שעשה את הבלתי יאמן. בדרך לא דרך, הוא טיפס במשך שלושים שנה מרחוב צדדי בשכונת פועלים פשוטי חיים אל פסגת 'מגדלי ברנדסיין', וכל מילה נוספת מיותרת.
"עבודה קשה ועבודה קשה." איתן עסק כעת בתחילת סיפורו, ודיק, העיתונאי שישב מולו רק חייך בדממה.
"השנה היא 1982 . ואני, אחרי כמה וכמה מקומות עבודה מוצא לבסוף את עצמי עוסק כעובד זוטר בחברה לייצור מזון.
אתם יודעים, בסקוויטים, פסטה, לא משהו מידי מיוחד. בכל מקרה, כל בוקר אני מתייצב בעבודה בשעה שבע וחצי מפעיל את המכונות ודואג לבדוק שאין תקלה באחת מהמערכות הטכניות.
במשך היום אני אחראי על נקיון פס הייצור ועל חידוש האספקה למפעל. המשכורת שאני מקבל מספיקה לי ברווח לדירה וקצת בילויים, אבל האמת שאף פעם לא דרשתי יותר מידי. חיים רגועים ושקטים, זה הספיק לי בהחלט."
איתן עוצר לרגע ולוקח לגימה ארוכה מכוס המים שבידו. הוא מכחכח לרגע בגרונו וממשיך.
"אחרי קרוב לשנה שאני עובד, בוקר אחד גל של לחשושים ושמועות פוקד את המפעל. כשאני מגיע כרגיל בשבע וחצי ונכנס לאולם מאריזה, אני רואה קבוצה גדולה של עובדים נרגשים מסתודדת באחת הפינות. מפה לשם אני דולה מכמה חברים את הסיבה להתרגשות. מנהל המפעל האדם שהקים כבר כמה מפעלים ברחבי המדינה (ויש אומרים שעוד כמה גם מעבר לים), הודיע שהוא מפרק את החברה שנקלעה לקשיים כלכליים ומקום העבודה שלי, כמו גם של שאר העובדים, נמצא כעת בסכנת סגירה.
אני לא יודע למה, אבל באותו הרגע היה ברור לי שאני קונה את המפעל."
איתן עוצר ומחייך "אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל מאותו היום והלאה פשוט התייחסתי אל המפעל כאל רכוש שלי. 'המפעל שלי'.
וכשחבר או שנים חושבים שיצאתי מדעתי, אני ניגש לקומת המשרדים (מקום בו יצא לי להיות מעט מאוד פעמים קודם לכן) ומנסה לברר כמה כסף אני צריך להשיג כדי שהמפעל באמת יעבור לבעלותי.
אולי זה היה צעד משוגע ולא מחושב, אבל מבלי לחשוב הרבה הוא פשוט קרה. משכנתי את הדירה הקטנה שלי, לקחתי הלוואות מכל מקום שיכולתי. ידעתי שאם הצעד נכשל ואני מפסיד, אני אצטרך לבלות את
כל חיי בבריחה מנושים וגובי חובות. אחרי שבועיים של גיוס כספים אני נפגש עם מנהל המפעל (באותו היום קניתי את החליפה הראשונה שלי) ומעביר לו את התשלום הראשון למפעל שעכשיו עובר להיות באמת בבעלותי.
את שאר התשלומים אני מתחייב לשלם בתוך חמש שנים מיום העברת הבעלות."
איתן עוצר שוב ועיניו שלוחות לאופק, תרות אחר נקודה בלתי נראית.
"חמש שנים. חמש שנים שבמהלכן בקושי היה לי זמן לחיות. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, את היום הראשון בו נכנסתי למפעל לא מכניסת העובדים אלא ישר לבניין המשרדים דרך החנייה הפרטית שלי. חמש שנים עברו מבלי שארוויח פרוטה משלי. כל טיפת הכנסה שהייתה לי הושקעה בתשלומים על המפעל שבינתיים אחרי כמה שינויים שערכתי התחיל להניב רווחים לא רעים בכלל."
דלת המשרד נפתחה וראשה של המזכירה הציץ פנימה "אדוני, הנהג שלך כאן, אתה חייב לצאת כבר".
איתן ניער את ראשו ובדק את השעון "תודה אלכס. אני כבר יוצא".
העיתונאי נעמד על רגליו ואסף את מכשיר ההקלטה וכמה דפים. "תודה לך מר שילונסקי שהקדשת לי מזמנך" הוא לחץ את ידו של איתן ואותת לצלם לקפל את הציוד.
איתן נעמד וחייך לשניהם "על לא דבר, דיק. ותזכרו, עבודה קשה ועבודה קשה רבותיי. זה מה שאני תמיד אומר. תשקיעו גם אתם עבודה קשה ותגיעו רחוק. יום טוב לכם!". הוא פנה ועזב את המשרד בצעדים חפוזים.
לא עברו יותר מארבע שניות ומצידו השני של החדר נכנס אדם מבוגר. "איפה איתן? כבר יצא?" עיניו התעכבו כשהוא ראה את המצלמה. "אתם עיתונאים?" הוא שאל כשחצי חיוך מרוח על פניו.
דיק חייך אליו חזרה "כן. באנו לראיין את מר שילונסקי, אני מניח שאתה הוא אחיו הגדול, הארי?".
"ממש כך, אני אחיו של איתן" החיוך שלו הלך וגדל כשהוא שאל "אל תגידו לי שהוא החליט סוף סוף לגלות למישהו על הירושה?"
דיק החליף מבט זהיר עם הצלם "ירושה?". הארי שילונסקי היה דומה מאוד לאחיו אותו אף סולד ואוזניים קטומות. אבל משהו בהתנהגות שלו היה חביב יותר מזאת של אחיו הצעיר. אחרי הכל הוא לא עבר את הקשיים שבוודאי הוסיפו לאחיו את המראה הקשוח יותר.
הארי נאנח "אחי ואני היינו תפרנים. כולם ידעו את זה, אני עוד לפחות עבדתי, איתן לא נקף אפילו אצבע. כשהייתי בן עשרים ושלוש (איתן צעיר ממני בשנתיים) יום אחד הגיע שליח לביתנו והודיע לנו, ההמומים, שאיזה דוד זקן של אמא שלי שמעולם לא ידענו אפילו על קיומו, נפטר והוריש לנו סכום נכבד (-נכבד מאוד אם יורשה לי) של כסף. אני את החלק שלי השקעתי בנפט, מה שבאמת הצליח לי מאוד. איתן – " גבותיו של הארי התקווצו קמעה "איתן החליט לקנות מפעל לביסקוויטים. אני ידעתי שזה יגמר רע. ואחרי שנתיים אני הייתי זה שחילץ אותו מהנושים." הדלת נפתחה "ותסגרי איתו על מחר…" איתן שילונסקי נכנס לחדר "אתם עדיין פה בחורים?" הוא דשדש לעבר השולחן ולקח את תיק העור שלו "רק שכחתי את ה- הארי, מה אתה עושה פה?".