האם אני רעה? – פרק 1

ישבתי שם ובהיתי במצבה שלו, תמונה קטנה שלו הופיעה במרכזה.
שיערו היה שחור – יכולתי עדיין להריח את ריח הדבש-חלב שנדף ממנו.
עיניו הירוקות נצצו כמו כדור בדולח והחיוך שלו-….החיוך שלו עדיין הופיע בחלומותיי.
חיוך תמים בקצה שפתיו, מעוקם מעט, לא חושף את שיניו, חיוך צנוע שכל כך אהבתי.
כל כך התגעגעתי אליו ועדיין מתגעגעת.
שעות העברתי בבית הקברות מול הקבר, אני לעולם לא אשכח את הלילה הסוער ההוא,
בו כל חלק וחלק בגופו, כל איבר ואיבר קפא למוות והוא פסק מלגעת בי, שפתיו היו קפואות ושרטו מעט את שפתיי, גרמו להן לדמם , ואז הכול דמה. בדיוק כמו עם אימא שלי.
עבר כבר כל כך הרבה זמן מאז.

בצהריים חזרתי לדירה שלי, דירה קטנה של שני חדרים בה אני גרה עם אחי הגדול קרטר ואחותי הקטנה קים.
קרטר הוא בן עשרים, עובד בתור מקעקע, עבודה זמנית שבנתיים עוזרת לפרנס אותנו כמשפחה קטנה יחד עם המשכורת הממוצעת שלי.
היום היה יום רביעי, לקרטר היה יום חופש.
וקים, למרות שהיא רק בת שלוש-עשרה, היא עדיין תמימה כמו ילדה קטנה שזקוקה להמון חום, אהבה ותשומת לב שאני וקרטר מנסים לספק לה.
" רעבה? " פנה אליי קרטר ברגע שנכנסתי למטבח לקחת לעצמי מיץ תפוזים.
" לא " עניתי. הוא הביט בי קצרות והגיש רק לעצמו את הארוחה.
" המחנכת שלך התקשרה….אמרתי שאת חולה.." אמר.
שמחתי לדעת שהוא לא חשף אותי למורה, אך ידעתי שהוא כעס על זה שאני מבריזה ללא הרף.
" מתי נפסיק עם זה? " שאל והביט בי בעודו לוקח ביס מהטוסט גבינה שהכין לעצמו.
" כשיהיה לי מצב רוח " עניתי. שנאתי להימצא בבית הספר, כולם היו שם מגעילים, כולם כל כך שונים. חח..שונים? כמעט גרמתי לעצמי להיחנק מהמיץ, טוב כנראה שרק אני שונה.
לא כולם יכולים להקפיא למוות בנגיעה אחת בבן אדם. רק אני.
מה זה אומר בעצם? שאני חייזר כלשהו?
" זה לא מתאים לי אן, הדיכאונות שלך, השנאה, הכעסים….החל ממחר את הולכת לבית הספר כל יום " קבע קרטר, מחזיר אותי למציאות.
עוד נראה לגבי זה.
" בשש אני צריכה להיות בעבודה, תוכל להסיע אותי? " שאלתי והוא הנהן. עבדתי בבית קפה קטן בתור מלצרית,
קצת קשה למצוא עבודה כשאת רק בת שבע-עשרה ועדיין לומדת בתיכון.
בית הקפה "לופיטה" היה אחד מבתי הקפה הטובים בעיר מלבד השם הכושל שלו.
המקום תמיד היה עמוס והעבודה לא הייתה קלה, אך עם זאת ככל שהעבודה הייתה עמוסה יותר, כך המשכורת הייתה טובה יותר.
בכל מקרה העבודה לרוב הייתה מהנה, כי עבדתי יחד עם חברתי הטובה קייטי.
הכרנו לראשונה בכיתה א' ומאז אנחנו כמעט ולא נפרדות, אנחנו אוהבות לעשות דברים ביחד.
היא יודעת שאני לא כמוה, שאני שונה, אבל היא לא מפחדת וגם לא מזכירה לי את זה. טוב יותר מזה לא יכולתי לבקש.
לקראת השעה חמש וחצי, ניגשתי למקלחת , שטפתי מעצמי את העומס הכבד של היום הריקני הזה ולבשתי על גופי חולצה מכופתרת לבנה עם מכנס סקיני שחור, זאת הייתה התלבושת האחידה בבית הקפה שעבדתי בו.
חולצה לבנה מכופתרת חובה ומכנסיים או חצאית שחורים.
אספתי את שיערי החום אדמדם לקוקו גבוה ואיפרתי את פניי בגוונים בהירים.
ברבע לשש, קרטר הסיע אותי לעבודה ונפרד ממני בחיבוק.
בכניסה לבית-קפה, ליד הדלפק, קייטי כבר ציפתה לי כשחיוך על פניה.
" מה קורה? " היא שאלה עוד לפני שהספקתי לומר משהו, עניתי לה שהכול טוב, למרות שידעתי שאי אפשר לעבוד עליה. היא מכירה אותי יותר מדי טוב, ולמרות זאת היא לא הציקה לי בשאלות ופשוט זרמה עם השקרים הקטנים שלי.
" בשבת הזאת יש מסיבה, מסיבה קטנה בחוף , רוצה לבוא איתי? אני לא רוצה להיות שם לבד" שאלה ואני כרגיל הסכמתי למרות שתיעבתי מסיבות מהסוג הזה.
" טוב, לכי תשרתי את הלקוחות בשולחן תשע, אני הולכת לחמישי " אמרה והושיטה לי את התפריטים.
לקחתי אותם וניגשתי אל אותו השולחן. ישבו שם שני בחורים, אחד צעיר בסביבות הגיל שלי והשני בסביבות גיל השלושים לחייו. עיניי נתפסו כמו בחבל דווקא בבחור הצעיר וזה לא היה בגלל שהיה צעיר ובעל מראה טוב אלא בגלל הקעקוע שהיה על צידו של הצוואר שלו.
קעקוע של דרקון, מוסתר מעט תחת קצוות שיערו האדום. אדום בהיר להפליא.
פניו היו קשות כאבן וכל כמה שניות הוא שיחק עם הסיגריה שהספיק כבר לסיים מזמן.
" צריכה נייר? " קולו שבר את הריכוז שלי בו. הוא הושיט לי מפית והבטתי בו בבלבול.
" זה לריר שלך…תפסיקי לבהות בי! מה אני פסל?! " הוא התעצבן ונראה תוקפני, אך הבחור השני כנראה בעט ברגלו, כיוון שניתן היה לשמוע ברעש קל אל מתחת לשולחן.הוא סינן בשמו, אבל לא שמעתי בבירור, רק זכרתי שזה היה משהו עם האות ק' , לא שזה עניין אותי.
כל התעניינות אחרת בצעיר הזה עברה כאילו מעולם לא הייתה. הוא היה אחד החצופים בעיניי ושמחתי מזה שהחבר שלו נזף בו.הצעיר רק גלגל את עיניו כתגובה.
הוא תפס בתפריט שהנחתי על השולחן והשליך לתוכו מבט כבד.
" אני רוצה קפה אספרסו " פלט בנימת כעס קלה בלי להביט בי.
" עם מצפון? " לא החזקתי בעצמי, כעסתי, אפילו דברים קטנים הרגיזו אותי מאוד.
" מה זה?! " רטן ומיד חזרתי בעצמי ברגע שזה כמעט קם מהכיסא.
" עם קצפת? " שיניתי. טיפשה.
" הקצפת תהיה הרגע בו תיעלמי " סינן בין שיניו.
" תסלחי לנו בבקשה על התנהגותו, היה לו יום רע….אני אשמח לקפה שחור וטוסט עם חביתה, תודה רבה " אמר הבחור השני שהעלה בי חיוך על השפתיים.
רשמתי את ההזמנה והסתלקתי משם.
הוא לא חייב היה להיות כזה תוקפני כלפיי, רק הסתכלתי עליו לרגע.
ראיתי את מנהל העבודה שלי ג'ורג' ניגש אליהם. התחלתי להילחץ, ידעתי שזה היה בגללי, כנראה הוא הבחין בזה שהרגזתי את הלקוחות.כמובן שלאחר מכן הוא ניגש אליי כשמבט זועף על פניו.
" כבר דיברתי איתך על זה ואני לא מתכוון לחזור על זה! " החל לומר בנזיפה.
נאחזתי בכוס יין שעמדה על הדלפק, תמיד כשלחץ עטף את גופי, הייתי צריכה להתעסק עם משהו.
" אני לא צריך שיתלוננו לי על העובדים, את צריכה לשמור את הסקרנות לצד, תשלטי בה" אמר בדרמתיות. כמה רגש הוא משקיע בכל משפט שלו. שנאתי אותו, אולי זה כי התקשתי לקבל ביקורות נוזפות.
" אני מוריד לך על זה מהמשכורת היומית " אמר. הזדעזעתי.
" רק הסתכלתי על הקעקוע שלו! " ניסיתי להתגונן.
" בפעם הבא תשמרי את העיניים לעניינים אחרים " רטן והלך. מרוב הכעס הקפאתי את הכוס שכמעט והתנפצה בידי. מיד הנחתי אותה בכיור במטבח מבלי שישימו לב.

באחד עשרה בלילה, קרטר אסף אותי מהעבודה. רק בגלל שולחן אחד, נהרס לי כל הערב.
לא היה לי מצב רוח בכלל.
" קרה משהו? " תהה קרטר בעודו מביט בי בדאגה.
" אני תשושה מהעבודה, זה הכול " מלמלתי ועצמי את עיניי, נושמת לעומק.
" בשבת בערב, אוכל לקחת את המכונית שלך? " שאלתי. לשנינו היה רישיון נהיגה, אבל זאת בעיה כשיש רק מכונית אחת.
הוא הביט בי במבט שדרש הסברים.
" יש בערב מסיבת חוף וזה חצי שעה נסיעה מהבית, אני וקייטי רוצות ללכת.." הסברתי.
הוא שתק, כנראה הרהר לעצמו.
" בתנאי שבשתיים בלילה תהיי בבית " קבע והסכמתי.

# # # #

כשעל ידיו כפפות שחורות ועל ראשו כובע שחור המסתיר את שיערו,
הוא נכנס אל הדירה בזמן שלא נמצאה בה שום נפש והדליק את הטלוויזיה.
את תיקו הוא הניח על הספה והוציא את "האוצר" שהשיג.

" היום בלילה נשדד בנק……לפי המקורות באזור היו מצלמות ואזעקות….החוקרים טוענים שכנראה העוזר לגנב היה מישהו מבפנים….המשטרה ממשיכה לחקור…"

הבחור צפה בחדשות בליווי צחוק קולני מזלזל, לאחר מכן החל לספור את הכסף.