נון סטופ – פרק 4 – אבסורדיות

בסופו של דבר לא התעלפתי.
נשכבתי על האדמה, נעצמו עיניי, אבל עדיין יכולתי לחוש כל דבר מסביבי. "אורן? אורן? אתה שומע אותי?" שמעתי את הקול של אבי. לא יכולתי לענות לו. "אורן!" הצעקה של אמי.
התאמצתי מאוד לפתוח את העיניים. אחר שתי דקות שנראו נצח פקחתי אותן. זה כאילו היה שבתת-מודע שלי מאוד רציתי לישון, לנוח, שיהיה לי זמן לחשוב ולהבין. כשפקחתי את עיניי הדבר הראשון שראיתי זה את הגלגל של המכונית החדשה שלי. אחרי זה ראיתי את כל הצד של המכונית. כשהתיישבתי התברר לי שזה היה הצד השמאלי.
"אתה בסדר?" שמעתי את אבא.
"מה קורה לך?" שמעתי את אמא.
איכשהו הצלחתי לומר כמה דברים. "אני בסדר, אני בסדר. אני לא יודע מה קרה לי באותו רגע. אני חושב שזאת סתם עייפות. לא ישנתי כל-כך טוב בלילה הקודם," הסברתי את עצמי, וניסיתי להישמע הגיוני.
"יופי, העיקר שאתה בסדר," אמרו הוריי.
לאחר שנעמדתי, נשמתי עמוק, ואז פניתי אל אמא, לרגע שהכי חיכיתי אליו. "אז אמא. מתי תגידי לי ולאבא לאן הלכת בימים האחרונים?"
היא נשמה עמוקות. אבא הסתכל עליה, וגם אני. ואז היא אמרה, "אני חושבת שכדאי שניכנס הביתה."
"לא!" הקול של מאור הייתה כמעט צעקה. "את עכשיו עונה על מה שהבן שלך שאל!" הוא הרים את הקול.
"ברור, ברור! אז בואו ניכנס הביתה. שם אספר לכם!" אמרה גליה ושמעתי בקולה שהיא ניסתה להקניט את אבא.
הלכנו בדרכנו עד לבית. הלכתי בכבדות בגלל שהייתי עייף, למרות שחיכיתי כבר לשמוע את התשובה של אמא. כשנכנסנו, אמא אמרה שנתיישב בספות. היא הגיעה מספר שניות אחרינו.
ואז אבא שאל אותה בשנית, "אז… מה הסיפור שלך? מה הסתרת מאיתנו בימים האחרונים?"
להפתעתי הרבה – ואני חושב שגם של אבי – היא נאנחה מהר ולאחר מכן ענתה במהירות, בלי שום היסוס אפילו הכי קטן שיכול להיות. והיא לא שיקרה. אני יודע לזהות טוב מאוד שקר, והיא לא. היא לא שיקרה. "בסך הכל הלכתי למכון הכושר. אני עושה הרבה ספורט בימים האחרונים. לא קרה כלום, אני נשבעת!" אמרה.
אני ומאור לא הצלחנו לדבר מרוב הפתעה. הקול החיובי של גליה שבר את השתיקה, "מה? מה אתם מופתעים כל-כך? מה כבר חשבתם?"

***

שכבתי במיטה שלי וחשבתי על כל מה שעבר עליי היום. נזכרתי במכונית החדשה שלי – במתנה הגדולה שלי – ובין היתר גם על מה שאמא אמרה.
שמחתי מאוד לגלות שזה כל הסיפור של אמי. אבן נגולה מעל ליבי. אבל בלילה שלמחרת… זה לא הסתדר לי. חשבתי כמה זה לא הגיוני. אני חושב שבאותו הרגע, אז לא ממש חשבתי כי רציתי לשמוע את מה שהיא אמרה. אבל עכשיו…
עכשיו אני מבין שזה מאוד לא הגיוני.
דבר כזה היא הייתה אומרת. גליה לא הייתה מסתירה את זה. להפך – היא הייתה אומרת לנו את זה והייתה מבקשת אלף ואחת מחמאות. היא לא הייתה שומרת את זה בסתר. ונגיד נגיד שכן – אז כשהיינו שואלים היא הייתה עונה.
אין לי ספק בכלל בכך שהיא חשבה על תירוץ עוד קודם, כי היא ידעה שנשאל אותה שוב. היא ידעה שאנחנו חושדים בה. אוך, זה היה ממש שקוף. מה חשבתי לעצמי? שהיא לא תמציא תירוץ ותגיד מיד את האמת?
אני צריך לדבר עם אבא על זה. זה ממש אבסורד. או שאני בעצם צריך לדבר בכלל עם אמא? לא, אבל מה זה ייתן לי? הרי ברור שהיא לא תגיד את האמת. היא לא רוצה להגיד את האמת. וואי, אני כבר לא יודע מה לחשוב. בפעם הראשונה ששאלתי אותה – "היא הלכה לסופר", בפעם הנוספת – "היא הלכה למכון כושר". באמת שאין לי ספק בכלל שהיא משקרת.
אבל רגע.
עוד משהו שאין בו היגיון: כשהיא סיפרה לנו (לי ולאבא) שהיא הלכה למכון כושר, ראיתי עליה שהיא לא שיקרה. זה ברור. אם גליה הייתה משקרת – הייתי עולה על זה. וגם אבא. היא לגמרי לא שיקרה. אז… אולי זה כן נכון? לא, זה לא נכון, כי אחרת היא הייתה אומרת את האמת.
אז… אולי היא סיפרה לנו חצי מהאמת? אולי… אולי היא כן הלכה למכון הכושר, אבל היא עושה שם עוד משהו? או נפגשת עם מישהו? כן! בטוח! היא נפגשת עם מישהו במכון הכושר!
אני מוכרח לעקוב אחריה לשם. אבל כמובן, לא לספר לאבא. מה שמזכיר לי – אבא. אני עכשיו הולך לדבר איתו.
ירדתי מחדרי לסלון. ראיתי שאמא לא שם, ואבא כן. מזל. זאת האפשרות שלנו לדבר. "הי אבא!" קראתי.
"היי, חמוד! אז מה, אתה מתרגש עוד מהמתנה?" חייך אליי ושם את העיתון שהוא קרא בו על השולחן מולו.
"כן, בטח." אמרתי ואז המשכתי את דבריי, "אבל אני צריך לדבר איתך על משהו."
הוא נראה מבוהל מעט ומופתע. "מה? קרה משהו?"
"לא, לא, לא, לא. מה פתאום. זה בקשר לאמא." אמרתי, וניסיתי להרגיע אותו. אני לגמרי לא בטוח שהצלחתי כשהזכרתי את אמא. הוא נראה היה לי לרגע עוד יותר מבוהל.
"מה איתה?" שאל אותי.
עניתי לו מהר, ניסיתי לדבר מהר, שלא יעצור אותי באמצע ויאמר לי "שטויות". אמרתי לו וקיוויתי שהוא יבין. "תקשיב, אבא. זה ממש מוזר. בפעם הראשונה ששאלתי את אמא איפה היא, אז – סיפרתי לך, נכון? – אז היא אמרה שהיא הלכה לסופר. זה היה בדיוק לפני שבוע. ו… זה ממש לא הגיוני שכששאלתי אותה היא לא סיפרה לי שהיא בסך הכל הלכה למכון כושר. כאילו, ממש אין לה פה מה להסתיר. אבל יחד-עם-זאת, היום כששאלנו אותה, אז ראיתי על הפנים שלה שהיא לגמרי לא שיקרה. ופעם קודמת כן, בטוח. אז… זה ממש לא הגיוני. זה לגמרי אבסורדי. אבא, אני לא ממש יודע איך להגיד לך את זה, אבל אני כמעט בטוח, שבעניין המכון כושר אמא אומרת אמת, אבל היא לא מספרת לנו עוד משהו."
פניו היו בדיוק כמוני. הוא לגמרי הבין אותי – ואני בטוח שהוא גם מסכים איתי. הוא לא ידע מה לענות, אבל הוא הבין. ואני הבנתי שצדקתי.