מבוך האשליות- פרק 16

(הקדמתי את העלאת הפרק להיום במקום מחר, גם כי משעמם לי וגם כי הצלחתי לכתוב עוד פרק וחצי ולא הצלחתי להתאפק ^^)

מוריאל השכיב את אחותו הפצועה על האדמה והמשיך לסייע לה כשהוא משכיח ממנה את הכאב שחוותה. דם רב כיסה את ידיו, והוא לא ידע מה לעשות. הוא תמיד גרם למוות, לא ניסה למנוע אותו.
"הפצע…" היא מלמלה. "תלחץ על הפצע."
הוא הנהן ועשה כדבריה. הוא הוריד את מעילו ונעזר בו כדי לספוג את הדם שהמשיך להכתים את בגדיה. הוא הסתכל עליה בדאגה, וקיווה שתהיה בסדר. הוא לא היה יכול לחשוב על החיים בלעדיה, והיה חייב לעשות הכל כדי לשמור עליה, הכל.
"את תהיי בסדר." הוא התקשה להאמין לדבריו, אבל עשה את זה בכל זאת. ברגע הזה התקווה שיצליח הייתה גדולה מספיק כדי לכוון אותו למטרה העיקרית שלו בשלב הזה- להציל את אחותו.
היא עצמה את עיניה אט-אט. "אמילי, תישארי איתי." הוא הכריח אותה. "תישארי איתי!"

הזיכרון, כרגע, הוא הדבר היחיד שנשאר לנואה מהעולם ממנו בא. עולם שונה בהרבה מהמקום הזה. עולם פחות מסוכן בלי חוקים. בלי מלכה אפלה שתכניע את האזרחים שלה, ובלי מרגלים שבודקים האם אתה עושה את המעשה הנכון לדעתה.
הוא זכר את החיוך הגדול שעלה על פניה כשדיברו לראשונה. היא ישבה על ארגז עץ בתוך בטן הספינה, והוא הסתכל עליה. היא לבשה את הבגדים שנתן לה והשתדלה שלא להתגרד מהתחושה הלא נוחה של הבד על גופה.
"הצלת אותי." היא אמרה. "כן, הצלת אותי!" היא קמה וחיבקה אותו בשמחה.
הוא זכר את התחושה המוזרה הזאת שהרגיש באותו רגע, תחושה של בחילה והתרגשות לא מוסברת.
"מה את אומרת?" הוא ניסה להבין על אותה.
היא התרחקה ממנו ובחנה אותו בהערצה, עדיין אוחזת בעדינות את זרועותיו. הוא הבין שהיא הייתה רצינית בקשר למה שאמרה.
"אני הייתי אסירה במשטר אנרכי." היא הסבירה. "בסערות אני מוצאת אפשרות לעלות למעלה, בתקווה שאיזשהו נס יעזור לי." היא חייכה שוב. "וסוף-סוף הצלחתי. בזכותך."
"שמחתי לעזור." הוא ניסה שלא לאכזב אותה בטון הלא בטוח שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש שהוא לא בטוח מה לעשות. אולי בגלל שזו הפעם הראשונה שאישה עולה על הסיפון שלו? לנשים באמת יש השפעה שונה מכל שאר חברי הצוות שלו, שכלל רק גברים, ושלא להזכיר את העובדה שאף אישה מעולם לא עלתה על הסיפון של "כוכב הצפון".
הבתולה התעלמה מהשתיקה המביכה שנוצרה בניהם והתחילה לסייר בבטן הספינה. נואה לא רצה שתתעסק בחפצים שלו, אבל הוא לא העז לעצור אותה. הוא הרגיש כאילו חשוב שתעשה את זה, כאילו חשוב שתישאר. הוא בחן את השיער הזהוב, הבהיר והארוך שלה בזמן שהפנתה אליו את גבה.
"איך קוראים לך?" זה היה הדבר היחיד שהצליח להוציא מפיו.
היא הסתובבה אליו בחביבות. "אקו. קוראים לי אקו."
הוא העלה חיוך קט על פניו לאחר שענתה והגיש לה את ידה. "אני נואה." היא הסתכלה על ידו המושטת אליה ולא עשתה דבר. היא כיווצה את גבותיה בתהייה. "פשוט, תלחצי לי את היד. זה, אה, טקס להפגנת שלום."
"או, אוקיי." היא חייכה ולחצה את ידו כפי שאמר לה.

קלואי זומנה לחדר האוכל על ידי התן. היא חששה מאוד מההודעה שלו, וגם הוא חשש כמוה, לא הצליח להרגיע אותה, ולא התכוון לכך, אבל זה מה שיצא.
הוא שמר עליה כשהלכו בדרך לכיוון המלכה. היא קראה לה להתייצב לפגישה, והיא הייתה בטוחה שהיא יודעת למה. מחשבות נוראיות מילאו את ראשה. היא כבר תיארה לעצמה מה עליה לעשות כדי להוציא את עצמה מהתסבוכת שנקלעה אליה.
למה היא בכלל הסכימה לשחרר אותו? הוא היה קשור לשלשלאות באוויר, מגואל בדם של עצמו, נטול נשק ובעל מראה מפוקפק. זה היה חייב לתת לה רמז, שברגע שראתה אותו מלכתחילה היה עליה להתרחק. לקחת צעד אחורה, להודות למלכה שהצילה אותה מהאשפתות ולא- בעיקר לא- להרוס את התוכניות שלה. להרוס-את-התוכניות-שלה. לאף-אחד-אסור-להרוס-את-התוכניות-שלה.
התן פתח בשבילה את הדלת. מחווה אחרונה כאות קט של כבוד.
המלכה חיכתה לה, עומדת ממול השולחן הארוך, מסתכלת עליה במבט גוער, כשהעכבר עומד לצידה.
"זה מה שעשית לי?" היא שאלה אותה ברגע שהדלת הגדולה נסגרה מאחוריה. "נתתי לך כל מה שאת צריכה, ואת עושה את הדבר האחרון שאת צריכה לעשות?"
"אני- אני מצטערת, לא התכוונתי-" המלכה השתיקה אותה בהרמת יד.
"נראה לך שאכפת לי למה התכוונת?"
קלואי השתתקה. העכבר רקן לכיוונה של המלכה ולחש דבר מה לאוזנה. מבט סקרן התפשט על פניה, ואולם, היא עדיין אל הייתה בטוחה.
"את רוצה להוכיח לי שאני טועה?" היא שאלה אותה, וקלואי הנהנה מיד. "אז אני אתן לך הזדמנות לתקן את הטעות שעשית. בגלל שאנחנו חברות."
"אנחנו- חברות?" קלואי שאלה בתהייה.
"ברור, מתוקה," המלכה חייכה. "אלא אם כן תגרמי לי לחשוב אחרת." היא סימנה לעכבר להתחיל. הוא הנהן בהבנה והתקרב אל קלואי. הוא תפס בזרועה ולקח אותה איתו.
היא לא הייתה זקוקה להסברים נוספים. המלכה לא יכלה לסמוך עליה עוד, ולכן ציוותה אליה את העוזר שלה. היא הסתקרנה. זו הייתה הפעם הראשונה שראתה את העכבר לצידה של המלכה. הוא הרגיש לה שונה מהשאר, למרות המסכה שהסתירה את פניו. המבט שלו אולי לא נראה בפניה, אבל רגשות אפשר להציג גם ללא מראה או מילים.
המשימה שהובאה אליה הייתה ההזדמנות האחרונה שלה להראות עד כמה היא שווה.