נון סטופ – פרק 3 – מתנה
"איפה היית?" שאל אבא.
"מה זאת אומרת? הייתי ב… זה, נו… ב…" גמגמה גליה, "מה יש שם בחוץ?"
"מתנה." השיב אבא.
"לכבוד מה?" התפלאה אמא.
"את באמת לא יודעת או שאת עושה את עצמך?" שאלתי.
"לא יודעת מה? הכל בסדר, אורן?" אמרה לי אמא, "אתה נראה לי קצת חיוור. רגע, מה יש היום בכלל ומה זו 'המתנה' הזו? היום הארבעה עשר בספטמבר…" חשבה לעצמה, "נו, אז מה יש היום?" ניסתה לחייך.
"היום יום ההולדת שלי!" צעקתי, "איך את לא זוכרת דבר כזה? את היום הולדת, של הבן היחיד שלך. ואני חשבתי שאת עושה לי בכלל מסיבת הפתעה… איך בכלל חשבתי לעצמי שאני יכול לחשוב דבר כזה?" התאמצתי להסתכל לה בעיניים.
"רגע, רגע," קטעה את דבריי, "למה בכלל חשבת כזה דבר?"
"אולי כי את הולכת בימים האחרונים לכל מיני מקומות שאת לא מספרת לאף אחד?" אמר אבא במקומי. גם ככה לא יכולתי לדבר בכלל.
נראה היה לי שגליה לא ידעה מה לענות. היא פתחה את פיה כדי לדבר או כדי להסביר – אבל לא אמרה מילה. בסוף היא אמרה, "בואו נמשיך את השיחה המיותרת הזאת אחר-כך. אז מה אמרנו שיש בחוץ?"
מיותרת. איך היא בכלל יכולה להגיד שהשיחה הזאת מיותרת?! הרגשתי את אבא מוביל אותי החוצה, ואז ראיתי משהו גדול, מאוד גדול, עטוף – או יותר נכון מכוסה – בשמיכה שחורה ענקית.
"מה זה?" לא יכולתי שלא לשאול. הסתכלתי על אמא, ראיתי שהיא מנסה לחייך.
"תסיר את הכיסוי ותראה!" אמר לי אבא. הוא ניסה להיות שמח ולא להעציב אותי ביום ההולדת שלי. זה ברור. ראיתי את זה על הפנים שלו.
התרוצצו במוחי כל-כך הרבה מחשבות. יותר מדי מחשבות, עד שראשי לא היה עסוק ביום ההולדת שלי או במה שיש מתחת לכיסוי. זה כן עניין אותי. זה כן סיקרן אותי. אפילו מאוד. אבל… איך אני אגיד את זה… זה לא הדבר הכי חשוב שהיה לי הרגע.
הסרתי את הכיסוי.
לא האמנתי.
"מכונית???" לא הצלחתי לנשום מרוב הפתעה. ליבי פעם כל-כך חזק. היה נראה לי שאמא עומדת לבכות. לך תדע למה. אבא חייך חיוך רחב מאוד, מאוזן עד אוזן. נראה היה לי שגם אני.
אני לא מאמין שאבא קנה לי מכונית! ממש אוטו! לפני שנה התחלתי ללמוד נהיגה, ואפשרת להגיד שאני ממש יודע לנהוג. אבל… למכונית מתנת יום הולדת ממש לא ציפיתי. איזה חמוד אבא… אבא. רגע, מה עם אמא?
"זה גם ממך?" פניתי לאמא. לא יכולתי שלא לשאול. התקרבתי אליה. לרגע אחד, רק לרגע, חשבתי שאבא עושה תנועות מאחורי גבי ואת אמא מביטה בו ומעט מהנהנת. אבל יכול להיות שכל זה היה סתם בראש שלי.
"ברור! ברור! ברור…" אמרה אמא וחיבקה אותי. טוב, נו… עכשיו הכל נראה קצת יותר טוב. אולי אחרי הכל, כל מה שחשבתי באמת נמצא אך ורק בראש שלי. אבל עדיין, משום מה, חשבתי עדיין שרק אבא קנה לי את המתנה וחשבת עליי.
יכול להיות שחשבתי כך בגלל הבלבול של אמי קודם, בבית, שהיא אמרה "מה יש בחוץ?". אבל אולי היא בכלל אמרה את זה כדי שתהיה לי הפתעה מוחלטת – שאני אהיה קצת יותר שמח עכשיו.
אבל זה העיק על ליבי. אתם יודעים מה, מה אמא עשתה שהיא לא סיפרה לאבא. הייתי חייב לדעת את זה. ועכשיו. שום דבר אחר לא ייתן לי את ההרגשה הטובה הזאת – גם למה מתנה כזאת – מכונית. לא יכולתי שלא להכניס עכשיו את הנושא הזה. הייתי מוכרח.
חיכיתי כמה רגעים, ובדיוק כשבאתי להגיד, אבא אמר: "נו, אז מה אתה אומר?"
התאמצתי לחייך. אמרתי, "אני לא מאמין. זה נפלא. מדהים. מה פתאום חשבת על זה?" הסתכלתי על אמא, ואז עצרתי ואמרתי "חשבתם." כאילו תיקנתי את עצמי. אני ידעתי בלב שלא. זה לא נכון, המתנה היא מאבא.
זאת באמת הייתה מתנה מדהימה, מושלמת. זה כיף שאבא (ואמא…?) משקיע/ים בשבילי וחושב/ים על מתנה ליום ההולדת שלי וכיצד לשמח אותי. זה באמת קצת רומם לי את מצב הרוח. מובן שלא עד עשר, אבל כן לאיזה שש. אני לא יודע… זה כל שנייה משתנה לי. ברגע אחד, זה יכול להיות עשר – ושנייה לאחר-מכן אפס.
אולי זה תלוי במי אני מסתכל. על אמא או על אבא. עכשיו הנדתי את ראשי מאבא אל אמא. מצב רוחי ירד לאפס, כשנזכרתי שבסופו של דבר לא הייתה לי את מסיבת ההפתעה שחיכיתי לה כל-כך. כן, כן… אני יודע שלא טוב לצפות לכל מיני דברים, וכן, אני מכיר גם את המשפט: "כגודל הציפייה – גודל האכזבה". אבל… בשיא הרצינות, מה כבר יכולתי לחשוב?
לאן אמא הלכה בכל הימים האחרונים? מה היא הסתירה ממני ומאבא? זה הטריף אותי. זה שיגע אותי לגמרי. זה העציב אותי למרות המתנה הענקית שקיבלתי. את הפרטים הטכניים (כגון – איזה אוטו, כמה הוא טוב וכאלה…) אברר אחר-כך. עכשיו לא יכולתי לסבול יותר את האבן הזאת שהייתה לי על הלב. זה כל-כך כאב.
חשבתי עליה. איזו סיבה היא יכול לשקר? לי ולאבא? הסתכלתי על שניהם. אמרתי להם, "באמת תודה. לשניכם." והלכתי לחבק אותם, את שניהם ביחד – ואז גם אמא ואבא יתחבקו. בזווית העין ראיתי את מאור מנסה לחבק גם את גליה – אבל היא חיבקה רק אותי. זה עצבן אותי. באתי לצרוח עליה, "מה יש לך?!" אבל לא עשיתי את זה, אני לא יודע למה. המילים לא הצליחו לצאת לי מהפה… נאנקתי. מחיתי דמעה. הסתכלתי על אמא, אחרי זה על אבא, ולא הצלחתי לסבול יותר את המבוכה הזו.
המחשבות לא הפסיקו בראשי, ורגע לפני שהתעלפתי (אני חושב) צרחתי, "למה את בוגדת בו???" עיניי מלאו דמעות.
תגובות (0)