דרך עיניה- פרק 2

rock girl 04/09/2015 883 צפיות תגובה אחת

20.9.2014

"בבקשה תגידי לי שזה לא השם שלך שאני רואה ברשימה הזאת…" הנרי נעץ בי את מבטו בפנים מאוכזבות ומעט מזועזעות. שנינו עמדנו במסדרון בית הספר וקראנו רשימה של בנות שהתקבלו לנבחרת המעודדות של בית הספר.
הסטתי את עיניי מהרשימה והתחלתי ללכת לכיוון הקפיטריה מבלי לענות. הנרי מיהר להדביק את צעדיי.
"הייזל, את חולה? עוברת התקף פסיכוטי? את יכולה לספר לי…"
שתקתי. הנרי מוריס היה החבר הכי טוב שלי מחטיבת הביניים. הנרי היה גבוה וכבד משקל, והוא נראה ילד מגודל עם שיער גלי חום שעיטר את ראשו. מהילדות, הנרי סבל מהצקות חוזרות של תלמידים אחרים מהשכבה בגלל משקלו והמראה המגודל שלו.
"אז את תתחילי עכשיו לבלות עם ויולט לואיס ושארלוט מרטינז? תתחילי לפזז ברחבי בית הספר עם חצאיות מיני וראש תקוע בתחת של הכדורסלנים? אם כן, אז תגידי לי עכשיו שאוכל להתכחש אלייך מהיום…"
נכנסנו לקפיטריה ולקחנו מגש כדי לשים אוכל.
"זה לא ככה…" אמרתי לבסוף.
"מה זאת אומרת?" הנרי לא ויתר. "זה לא השם שלך שראינו ברשימה המרושעת הזאת שעומדת לפלוט מתוכה עוד דור של בנות חסרות אופי, זנותיות וכלבות?"
"זה אכן השם שלי…"
"אז את כן עוברת התקף פסיכוטי?"
"הנרי," עצרתי אותו. "פשוט הלכתי למבחני קבלה וסתם ניסיתי את עצמי…ומסתבר שהתקבלתי…לא באמת חשבתי שזה יקרה."
"הייזל, אני מכיר אותך כמו כף ידי. את שונאת את הבנות האלה, את שונאת את מה שהן מייצגות, כול מה שקשור בהן. את מתעבת אותן, כול שנות ההתבגרות שלך את מנסה להוכיח עד כמה את שונה מהן, מנסה להרחיק את עצמך כמה שיותר מבנות כאלה. מה יש לך?"
התיישבנו על יד השולחן והצצתי על החבורה הגדולה שישבה כמה מטרים מאיתנו כשהם חיברו בכוונה שני שולחנות גדולים; הם היו החבורה המקובלת והאהודה על ידי כולם, חבורה מתנשאת שחשבה שהיא טובה יותר מכולם, חבורה שהרשתה לעצמה לעשות דברים רק בגלל שהם היו פופולארים ועשירים וידעו שהם עומדים להתחמק מכול עונש במידה ויתפסו אותם.
הכדורסלנים והמעודדות, הם היו כמו סלבריטאים בבית הספר שלנו, כולם ריכלו עליהם ודיברו על כול דבר שהם עשו אבל בו זמנית כולם רצו להיות כמוהם ולהתקבל אליהם.
הנרי צדק. שנאתי אותם.
"זה בגלל אוליביה?"
החזרתי את עיניי להנרי שבחן אותי בזהירות; הוא הביט בי לכמה רגעים ואז הניד בראשו והתחיל לאכול.
"אני רק רוצה לדעת…"
"לדעת מה?"
"אני פשוט לא מבינה למה זה קרה…"
"למה היא התאבדה?"
שתקתי ונגסתי בכריך שלי.
"ואיך זה יעזור לך? להיות בנבחרת מעודדות? את חושבת שהן אשמות? הן היו חברות שלה…"
"אני לא יודעת," אמרתי. "לא חשבתי על זה באמת. סתם הלכתי למבחני קבלה ועכשיו התקבלתי. אין לי תכנית בראש…"
לא אמרתי את זה להנרי אבל רק רציתי לדעת איך זה להיות בנעליים שלה, של אוליביה, להיות בחיים שלה; רציתי לדעת מה דחף אותה להתאבד, מה קרה? למה היא הרגישה חוסר אונים בעוצמה כזאת שהיא הרגישה צורך להתאבד? זה נראה כאילו יש לה חיים מושלמים, היא היתה פופולארית עם חבר חתיך שמת על התחת שלה ולא עזב אותה לשנייה.
מה קרה?
"את נכנסת לקן של נחשים…" הנרי אמר לי. "את צריכה להתכונן."
"אני יכולה להתמודד איתן…".

אוליביה :
4.11.2010

"אני רואה פה…" האישה מולי לחשה בקול דרמטי. "שיש לך הרבה חברים."
האישה ענדה על שני פרקי כף ידה הרבה מאוד צמידים צבעוניים שעיטרו את זרועותיה והשמיעו קולות ניקוש כשהיא הזיזה אותן; עיניה היו מאופרות בכבדות, כמעט בליצנות, ושפתיה היו אדומות כדם. היא חבשה על ראשה כובע בד בצבע ירוק שהתנגש עם צבע בגדיה הכתומים העזים מה שגרם לה להיראות עוד יותר מטורפת. היא אמנם נראתה כמו אישה זקנה מטורפת שהתגלגלה מתוך קרקס, אבל היה בי חלק שנהנה מהמראה האקסצנטרי והמגוחך שלה שהשלים את כול החוויה הזאת.
"נראה לי שאת לא רואה נכון…" הייזל ישבה לידי וגיחכה. שתינו החלטנו באימפולסיביות להיכנס לחנות של מגידת העתידות שהגיעה לעיר לכמה חודשים רק בשביל הבדיחות של העניין.
"אם את עומדת להישאר פה לקריאה, אני מבקשת שתישארי בשקט," האישה נזפה בה.
הייזל הציצה בי בחיוך ואז החזירה את מבטה לאישה וסימנה באצבע שלה על שפתיה סימן של נעילת מפתח לאות ציות. האישה נעצה בה את מבטה בקור רוח אז חזרה לקלפים על השולחן.
"את עומדת לקבל דבר מה שלא ציפית לו," היא המשיכה. "רואה את הקלף הזה? זה מביע על דבר מה שקרב ובא," היא הצביעה על קלף עם יער חשוך ואריה יושב בתוכו. "זאת תהיה התחלה חדשה בשבילך."
ניסיתי לא לפרוץ בצחוק. הייתי בטוחה שהייזל יושבת לידי ומתאפקת לא לזרוק הערה מתחכמת.
"ואני רואה הילה של סכנה מעלייך," היא הרימה אליי את עיניה. "את צריכה להיזהר. את צריכה לבחור את ההחלטות הנכונות. את תהיי בצומת דרכים, והחיים שלך יכולים ללכת בדרך מסוימת או בדרך אחרת…"
"זאת בכלל לא אמירה מעורפלת…" הייזל לחשה אל אוזני כשהאישה לא הסתכלה.
"זה מה שאני רואה…" היא לפתע אספה את הקלפים שלה בענייניות והביטה בהייזל. "גם את רוצה קריאה?"
הייזל הנהנה בהתלהבות. האישה ערבבה את הקלפים שלה, פרסה אותן לשתי חפיסות ושמה אותן מול הייזל. "תבחרי שבעה קלפים ותשימי אותן על השולחן…"
הייזל עשתה כדבריה.
האישה צפתה בהייזל בריכוז בשעה שהיא שמה את קלפיה על השולחן.
"אני רואה שיש לך כישרון, ילדה," האישה אמרה לה כמעט מיד ונגעה באחד הקלפים. "את מציירת או מנגנת?"
הייזל צודדה אליי את מבטה. "אני מציירת…"
"הכישרון הזה עומד לקחת אותך הרחק מכאן," היא אמרה לה. "רק אם תתני לו."
הייזל שתקה.
"יש לך פה שברון לב שמתקרב,"
"אין לי חבר."
"זה לא מהסוג הזה…" האישה אמרה. "את תצטרכי להתמודד עם דברים מעבר ליכולתך, השנה יהיה שנה של שינוי בשבילך, המסלול שלך בחיים עומד להיקבע בדרך מסוימת, אבל הכול עדיין פתוח. אני רואה פה בחור באופק, הוא לא מישהו שאת תצפי לו, הוא ינחת עלייך בהפתעה. יש הרבה קשיים בדרך."
הייזל בעטה בי מתחת לשולחן וחייכתי מבלי להתאפק.
"רק תגידי לי דבר אחד," הייזל אמרה לה. "אני עומדת לעבור את המבחן במתמטיקה בשבוע הבא?"

"זה היה ממש כיף!" הייזל אמרה בהתלהבות כשיצאנו מהחנות פרצנו בצחוק גדול. "אני ממש חושבת שהיא חיבבה אותי!"
"היא כמעט בעטה לנו בתחת וזרקה אותנו החוצה," אמרתי לה והייזל שוב פרצה בצחוק.
"היי, אנחנו שילמנו לה, זה לא התפקיד שלה לגרום לנו להאמין לשטויות שיוצאות לה מהפה…הילה של סכנה מעלייך- מה זה אומר בכלל?"
פסענו ברחוב והמשכנו לדבר על הדברים שהאישה אמרה לשתינו.
"את חושבת שהבחור שהיא דיברה עליו בשבילך זה אוליבר?" הבטתי בה בחיוך עקום וראיתי אותה מסמיקה מעט. היא היתה דלוקה על אוליבר ריד מלפני שנה.
"כן, כי בחורים חתיכים כמוהו מסתכלים על בחורות כמוני," הייזל גיחכה.
"למה לא? את בחורה מדהימה ויפיפייה…"
"את חייבת להגיד את זה כי את חברה שלי…"
"אני אומרת את זה כי זה נכון…" אמרתי לה.
הייזל חרצה לעברי לשון.
"בסדר, את מכוערת…"
"אני רק רוצה שתודי בזה."
צחקתי. הייזל בראון היתה החברה הכי טובה שלי מגיל שלוש; היא היתה מישהי שסמכתי עליה בעיניים עצומות, שידעתי שעומדת להיות שם בשבילי כשאני אצטרך אותה. הייזל היתה חכמה ודעתנית, קלילה וספונטנית, שנאה רגשנות יתר וידעה לעמוד על שלה כשהיא רצתה. לפעמים קינאתי בה וביכולתה להביע את דעותיה בנחרצות, היא תמיד ידעה מה היא רוצה וידעה איך לגרום לכולם להקשיב, היא היתה אמיצה ולא מתפשרת. אני הייתי חלשה יותר, ביישנית יותר, לפעמים הרגשתי טפט על הקיר. לא הצלחתי להתבלט אף פעם ואף אחד לא שם לב אליי. לא נראה לי שמישהו בשכבה ידע אפילו שאני קיימת. זאת לא היתה הרגשה נעימה במיוחד ולפעמים דמיינתי את עצמי כמישהי אחרת, מישהי שונה לחלוטין ממני, אבל בסופו של דבר אני הייתי אותה אוליביה סטון ולא עמדתי להשתנות.
לפעמים אי אפשר לשנות את המציאות העגומה.


תגובות (1)

תמשיכייי

04/09/2015 19:08
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך