אני ולונה: פרק רביעי

פתיתי השלג סביב היו כל-כך יפים, עדינים וכל אחד מהם מושלם בדרכו שלו, רציתי פשוט לעצור שם ולהביט בשלג היורד, היה קל כל-כך לשכוח שהשלג כבר מגיע לגובה הברכיים ושאם לא אמצא את דרכי בקרוב, אני עלולה למות פה, לקפוא למוות מתחת לתלולית שלג ואיש לעולם לא ימצא אותי, משום שהשלג במקום הזה לעולם לא מפשיר.
הרוח מתחזקת לפתע והשלג מתחיל לרדת יותר ויותר מהר, השיער נכנס אל תוך עיני ואני לא רואה עוד דבר.
אני לוקחת צעד לא נכון ואני מוצאת את עצמי שקועה בשלג עד המותניים, אני מנסה לקום אך לצערי, נראה שאני לא מצליחה.
אני מפחדת, לא, האמת היא שאני מבועתת, אני יודעת שזה הסוף שלי, השלג ממשיך להערם סביבי בכמויות ולי אין שום דרך לברוח ממנו.
הפחד משתק אותי, כל שאני יכולה לעשות הוא לעצום את עיני ולקוות שכאשר אפתח אותן בפעם השנייה, אני כבר אהיה רחוק מכאן, במקום טוב או רע יותר, או שאולי לא אפקח אותן כבר לעולם.
"לונה?" אני בטח מדמיינת את הקול הזה, זה בטח פשוט חלק מהזיה שאמורה לגרום לי להאמין שאני אשרוד, שחלק קטן מהמוח שלי לא מוכן להיכנע עדיין לקור ולסיים את זה.
"את בסדר?" הקול שואל, ואני כמעט מוכנה להישבע שמישהו מנער אותי, אך מצד שני אלו יכולות להיות הרעידות של גופי, קר במקום הזה, כל-כך קר.
"לעזאזל, פשוט תתעוררי כבר לונה." ההפתעה גורמת לי לפקוח את עיני, אני לא בדיוק יודעת למה, אך משהו בתקיפות של הקול, משהו בחוסר האונים שלו, גורמים לי להבין שאני כבר לא נמצאת שם, שאני כבר לא קבורה תחת השלג.
אני מנסה להבין איפה אני, אך כל שאני רואה הוא זוג עיניים ירוקות מוכרות, וכל שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, הוא כמה אני שמחה ששרדתי את זה.
אבל זה לא נכון, אני לא שרדתי את זה, סופת השלגים ההיא הרגה אותי, רוב הסיכויים הם שהגופה שלי עדיין נמצאת איפשהו שם, מתחת לטונות של שלג, מחכה שיום אחד גל חום יגיע ומישהו ימצא אותה.
אני מניחה שזה מה שגרם לי לחתום איתו על חוזה, זה מה שגרם לי למכור את נשמתי לשטן.
אני יודעת שכל עוד אני משועבדת לו, אני אמשיך לחוות את זה, אני אמשיך ליפול והסערה תמשיך להקפיא אותי, אני אמשיך למות.
אך מצד שני, אני לא בטוחה שאני יכולה לקיים את החלק שלי בחוזה השני, יש בו משהו לא בסדר, הוא נראה כמעט קל מידי, ותאמינו לי, איתו שום דבר לא באמת קל.
הוא לא אומר עוד דבר, הוא פשוט מחבק אותי, ונאנח בהקלה, כאילו משקל כל העולם הרגע ירד מכתפיו.
אני רוצה לנחם אותו לאמר שהכל יהיה בסדר, אך כל מה שאני יכולה לחשוב עליו, הוא שאני צריכה ללכת מפה, אני יכולה להרגיש את הכוחות שלי משתוללים בתוכי, מחפשים דרך לצאת, להשתולל, ואני יודעת שאני לא אוכל להסביר סופת שלגים באמצע הסתיו.
הוא עוזב אותי לפתע, ונראה נבוך בצורה מקסימה כאשר הוא מתרחק ממני מעט, ידו פורעת את שערו הכהה, וחיוך קטן מופיע על שפתיו.
אני לא יכולה להסביר איך, אבל מצאתי את עצמי עומדת לפתע, ראשי מאיים להתפוצץ ורגלי לא בטוחות שהן יכולות ללכת, אך אני יודעת שאני לא יכולה להמשיך לשבת פה, לא לידו ובטח שלא קרוב כל-כך אל התקף של זיכורונות, אני עלולה להתפוצץ אם אעשה זאת.
"אני חושב שאת צריכה להמשיך לשבת," הוא אומר ומופיע לצידיץ."לפחות לעוד מספר דקות." הוא אוחז במרפקי ומייצב אותי, אני מניחה שכשלתי כשיכורה בצעדים המעטים שהצלחתי לקחת לבד.
"אל תדאג, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה." אני אומרת, ומחייכת אליו, מקווה שזה יגרום לו לעזוב אותי בשקט, אך הבעת פניו רק הופכת למודאגת יותר, דבר שאני לא מבינה משום שהוא בקושי מכיר אותי, אין לי סיבה לדאוג לי.
"זה לא גורם לי להיות פחות מודאג." הוא אומר ותופס אותי כאשר אני מועדת, הוא מספיק לתפוס אותי שנייה לפני שאני מוצאת את עצמי על הרצפה.
"אתה לא אמור להיות מודאג." אני אומרת ומצחקקת בזמן שאני משחררת את עצמי ממנו, אני גורמת לרגליי לרחף על פני רצפת האבן, דבר אשר דורש ריכוז שכמעט ואין לי, אני יודעת שאני לא חייבת לו דבר, אני יכולה פשוט להגיד לו לעוף מפה, אך משום מה, יש משהו בעיניו,משהו במבטו גורם לי להבין שהוא לא כמו שאר הנערים במקום הזה, הוא גורם לי לחשוש שאני עלולה לשבור אותו.
"למה את עושה את זה?" שאלתו מערערת אותי וגורמת לחיוכי לקפוא על שפתיי, אני לא בטוחה למה, אני הרי אפילו לא יודעת על מה הוא מדבר.
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת, אך דעתי מוסחת כמעט מיד, אני מרגישה כיצד הטמפרטורות בחדר מתחילות לצנוח ואני יודעת שאני אבודה.
"למה את מרחיקה אותי?" הוא מתקרב אליי, אך אני לא יכולה לזוז אחורה משום שהאדמה תחת רגלי מתחילה לקפוא ואני מפחדת שהוא ישים לב לזה.
"אני לא מרחיקה אותך," אני מביטה בעיניו."הרי ביקשתי שנבלה יותר זמן ביחד." אני אומרת ומצחקקת, אך כל-כך אין לי כוח לזה כבר.
"לא בדיוק," הוא אומר ומצחו מתקמט." את ביקשת שאצייר אותך." הוא מוסיף כמעט מיד ואני רוצה לצרוח עליו, אלים, למה כל-כך אכפת לו?
"ואני די בטוחה שזאת אומרת שנבלה יותר זמן ביחד," אני אומרת ומנידה בראשי." אבל אם אתה לא רוצה אז לא צריך." אני מוסיפה, ידי משולבת על חזי והוא בוחן אותי בצורה שגורמת לי לרצות להתכווץ.
"ברור שאני רוצה," הוא אומר נאנח, כמעט כאילו הוא לא יודע מה לעשות איתי."אז, נתראה מחר?" ברגע שהמילים עוזבות את פניו חיוכי חוזר אל פניי, ואני נשבעת שהוא לא היה יכול להיות גדול יותר.
"אתה יודע שכן."