סיפור ג'אז ישן חלק 1

הוואנה 9 בערב נכנס לאיזה בר שכונות שמצאתי, אני מרגיש את העייפות, את הייאוש, את הכעס מתיישב על הכיסא האדמוני מדליק את הסיגריה ומזמין וויסקי ישן וטוב. כמה רחוק הלכתי בשביל לשכוח ממנה, כמה רחוק התרחקתי, אתה מתחיל לחשוב שאולי ההתרחקות הבאה היא בעולם הבא. גם ככה אני חי עם לב שבור, חבל שאין ניתוח לזה. מתבונן הצידה רואה בחור ובחורה רבים בשפה המקומית. שולחן מאחוריהם איזה ברנש שיכור עם 4 בחורות, שיכורות גם הן. לצדי יושבת בחורה נאה, ברונטית, עיניים מהפנטות אך נראות שבורות מעט. לבושה במין גופייה שחורה וג'ינס קצר. אתה מתפתה אולי לגשת, איך לגשת, שווה בכלל לנסות. אני מחליט לוותר מכבה את הסיגריה מזמין עוד כוסית. "בעצם את הבקבוק" אני אומר. אני מחליט להשתכר. שותה לאט ובאיטיות מלא מחשבות על החיים, איך בן אדם מאושר בזוגיות מדהימה מגיע להוואנה כי הוא פחדן, איש קטן. לצידי הבחורה יושבת שותה בירה ומחכה למשהו, למישהו. אני רואה איך היא מחזיקה את הדמעות היא שבורה מסכנה. אולי ניגש חולפת מחשבה במוחי, מחליט שלא אני לא מסוגל אפס מאופס. אני חושב על איזה ספר שבאלי לכתוב, אולי איזה גיבור מלחמה, שנלחם למען אהובתו. ואהובתו שוכבת עם המפקד שלו הוא מגלה את זה בסוף והוא שבור עם אקדח ביד מתפתה להרוג. הוא מחליט שלא כי הוא בחור טוב, הבחורה אותו עוזבת ומתחתנת עם המפקד ולא כי יש לב מזהב לא מצליח שוב להתאהב, והוא מסיים את הסיפור בבר שבהוואנה הוא בן 45 שותה לאובדן חושים ולבסוף יורה בו טרוריסט. מסיים את המחשבה ואיתה הבקבוק מסתיים גם כן. מביט שוב לבחורה לפתע נראית לי מחויכת מבלי ששמתי לב התיישב לידה גבר. הבחור נראה טוב, גבוה, לבוש בחליפת עסקים, משקפי שמש. 'אבוד אה' אני אומר לעצמי. משלם ויוצא מהבר וכמובן שחוזר לחשוב עליה. עד לפה נסעתי בשביל מה בשביל שהיא עדיין תיתקע. חוזר למלון שבהוואנה, עולה לחדר ממורמר ושיכור, קללה יוצאת לאוויר ואיתה הכאב שאין לו סוף. נכנס לחדר מנסה קצת לכתוב, שוב יוצא לי נאום על אהבה, החיים זה זין חושב לעצמי, נמאס לי כבר להיתקע. כל אחד מוצא את האחת שלו, ואני את שלי איבדתי. היא בטח עכשיו עם בחור אחר מחייכת נהנית וטוב לה. אני יוצא אל המרפסת המשקיפה אל הים השחור הרחב, מעשן עוד סיגריה, אין כבר כוח לעצמי. אפשר לקחת ממני חופשה, או לפחות ממחשבה ואולי מאינטליגנציה אנושית. כמה הייתי רוצה להיות רפה שכל, אחד שעושה מה שרוצה, לא אכפת לו מכלום אדיש לחיים, חי מהיום למחר. אני לא כזה, אני טיפה יותר מסובך מלא דאגות ומחשבות. לא יודע להירגע, גם לא לשמוח, קשה לי לחיות מאושר. אולי זה פוזת האומן המיוסר או שאולי זה סתם מי שאני. ואולי איזה שילוב כזה שמונע ממני לחיות. נכנס לחדר, מנסה להירגע, אפילו לקרוא משהו אני לא יכול. חושב על ההיא שבבר, ואיך שהיה לי סיכוי, מנסה לנחם את עצמי ונכשל. לא נורא יהיה בסדר אולי נתרחק עוד קצת מחר ניקח טיסה למיאמי. אולי שם יהיה יותר טוב, יותר רחוק ואני אשכח אותה סוף סוף. מתכונן לשינה לא מרגיש באמת מסוגל, מרגיש אפס קטן ורכרוכי נזכר בחיוכה היפיפה ושערה החום הגולש היא לא שלך יותר תזכור. היא בת זונה שברה לך את הלב. אתה יותר טוב מזה תדע לך, אתה יותר טוב מזה, אתה גם אוהב. ודוגרי איזה הפתעה זה לא נכנס לראש המשפט הזה, נמאס לומר ולקוות, פשוט נמאס מכל זה. גם לכתוב אתה נתקע וכל הנושאים נגמרו, מרגיש לבד בעולם. כמה שנמאס ממשפחה וכמה שזה קשה וכמה שפעם היית מחייך. והיא הולכת מספרת שאתה פגעת בה, אז איך זה שאת מסוגלת לחייך. והדמעות לא מפסיקות והחיוך מזמן לא כאן, אפילו שיר על אהבה כבר לא יוצא. נכנס למיטה עייף כל כך ועצבני, מבטיח לא להיכנע וגם להירגע, אולי הכל יהיה טוב בעתיד. אני מתאהב בקלות ומתרפס בקלות ונפגע בקלות אבל, לא משנה כמה יצליחו לפגוע אני כמו חייל טוב יעמוד, יעמוד וייקווה שהכול ישתנה, ישתפר, מתפלל. האתאיסט הראשון שמתפלל למישהו למשהו שיבוא. השעה מתאחרת, ואני כרגיל ערני. בחוץ קולות של גלים ושל שקט. חושב אולי מיאמי מיותר. רעיון עולה במוחי, יוצא מהמיטה, פותח את המחשב ומזמין שיט. כן שיט של שבועיים חדר יחיד אני והגלים נישן נפלא. השיט יוצא עוד שבוע מאורלנדו, מתרגש כבר לא יכול לחכות. מתמלא בפרץ מלא של כתיבה על סיפור פנטזיה ישן וטוב. כותב עד שלא יכול יותר העייפות ניצחה גם אותי. אומנם ב6 בבוקר אבל גם זה שעה לישון. נרדם עם זריחת השמש ונפילת הכוכבים. עוד חלום מתוק של ניצחון ותקווה. כמובן שהחלום נגמר עם אקדח לרקה, מוחו של סופר כוסעמק. עמדתי מול כל מי שהעז אי פעם לפגוע בי ואני על הר שמורכב מכסף, תשוקה, תהילה ושקט וכול הבני זונות עומדים ובוכים. אני מאושר ולפתע אקדח בידי, אני יורה ומתעורר. קם ב2 בצהריים עצבני ועייף כרגיל. ובמוחי שוב רואה אותה כה יפה, כה מיוחדת. והתשוקה ארורה, התשוקה די טובה לעזאזל. אני איש פשוט, בבגדים פשוטים, עם טיפה תקווה לחיים. פסימיסט ידוע ועצבני כל השבוע, חסר רצון להתייחס לזה. בודק טיסות לאורלנדו מוצא אחת מחר בערב איזה כיף, עף מכאן כבר אין כוח. יורד לעיר העמוסה והצפופה מוצא איזה קיוסק זול. קונה שתי חפיסות סיגריות, כמה מסטיקים ושישיית בירות בדרך חזרה, רואה את ההיא מהבר כה יפה. היא ניגשת אליי ואני מעט נלחץ, שיט מה אני עושה. היא מתקרבת מהר אני מוכן לדבר והיא פשוט חולפת על פניי. היא רק הלכה פה אני כה אידיוט ומטומטם עולה לחדר לשים את הדברים ויורד לאכול איזה משהו קטן. חוזר לחדר, פותח חדשות באנגלית ואיתם את הבירה. מקבל השראה מאיזה אסון כלשהו במזרח. קורא קודם את השני פרקים הראשונים שכבר כתבתי. מחליט להוסיף לאותו חייל מסכן ילדה מתוקה בשם ג'ני. והחברה שלו, ההיא שתבגוד בו עכשיו אשתו. הם מתחתנים כי היא נכנסת להריון. עם אותה ילדה. הוא מצליח בקושי לבחור את השם ג'ני על שם אמו עליה השלום. ואז הוא מקבל מכתב, פרצה מלחמה. זהו שלושה פרקים ראשונים יש לי סוף סוף, לעזאזל יש משהו טוב בהוואנה. השעה כבר מאוחרת, יוצא החוצה לרחוב, לטייל, לשוטט, אולי לקבל השראה.