לא הרבה יודעים ( שם זמני)- פרק 1

ג'יימס מחה את טיפות הזעה הקרות ממצחו. הוא הביט סביב, כלום לא השתנה, הכל חושך. "מישהו!" צעק ג'יימס בפעם העשירית לאותה שעה, או יום, למען האמת, ג'יימס לא ידע. הוא לא ידע כמה זמן הוא בחדר החשוך ההוא. הוא התיישב על רצפת החלל ומישש אותה, היא הייתה חלקה וג'יימס לא ידע מאיזה חומר היא עשויה. הוא נשען לאחור ונפל. "אז אין פה קיר" הוא מלמל ויישר את גבו. הוא נעמד והתקדם בצעדים קטנים, מנסה לבחון את החדר. 'הוא קטן' חשב לעצמו כאשר התנגש בקיר מחוספס. אנחת ייאוש יצאה מפיו. "כנראה שאני תקוע פה" הוא נאנח וחיפש קיר להישען עליו. "אל תתייאש" הוא שמע קול בראשו. "אני מנסה" הוא ענה בלחישה. ג'יימס יישר את רגליו והטמין את ראשו בכפות ידיו. "מה אני עושה פה?" הוא לחש. ועצם את עיניו.
"מה זה?" ג'יימס שפשף את עיניו. "זה היה חלום?" הוא חייך, אך כשהביט סביבו חיוכו נמוג. "אני לא מאמין שזה קורה לי" הוא נאנח. הוא הביט תחתיו, האדמה רעדה. "מה קורה פה?" הוא שאל מביט סביבו. הוא לא הרגיש דבר חוץ מתנודות הרצפה והקיר. הוא הושיט את ידיו קדימה, מנסה לגשש באפלה. הוא נעמד והתנגש בקיר נוסף. "מה קורה פה?" נאנק, הקירות החלו למחוץ את גופו השברירי. בכל שנייה שעברה הקירות התקרבו אחד לשני ונשימתו של ג'יימס דעכה. הוא הביט סביב, מנסה להכיל שמבטו האחרון לעולם הוא חושך מוחלט. לפתע אור החל להופיע באמצע החלל. ג'יימס הרים את ידו כדי להסתיר את קרני האור שחדרו לעיניו. הוא הושיט את ידו קדימה וללא כוונה נגע בו. לפתע האור החל להתפשט בחלל, ג'יימס הרגיש את גופו נמחץ ואת פעימת ליבו האחרונה.
***
"למה הבאת אותו לפה?" שאל קול נמוך וסמכותי "הוא יכול להביא לנו מידע" השיב קול נשי "הוא מת!" ג'יימס התפתל באי נוחות. "רואה" אותו קול נשי אמר. הקול השני הוציא מפיו נחירת בוז. "שתוק מיון, בוא נראה מה יש לבחור הזה להגיד" ג'יימס הביט סביבו, קירות עץ חומים התפרסו מצדדיו ועל ספסל שהוצב לידו ישבו נער ונערה. "מה…" הוא מלמל אך המילים חתכו את פיו. "שתוק!" צעק הקול הנמוך שהתגלה כנער שחום בעל שיער חום כהה ועיניים ירוקות. "איפה אני?" הצליח ג'יימס להוציא את המילים מבין שפתיו הדקות. "הוא אמר לך לשתוק!" אמרה הנערה, שיערה החום שקצותיו נצבעו בלונדיני נאסף לזנב סוס גבוה ועיניה הירוקות ננעצו בג'יימס באכזריות. "עכשיו תורנו לדבר" היא אמרה והתקרבה אל ג'יימס. "אתה נשלחת על ידי המניקמים, נכון?" היא אחזה בצווארו והצמידה את ראשו לקיר העץ. "מניקמים?" הוא נאנק. "אל תשחק איתי משחקים, אני עברתי הכל, שומע, הכל!" היא צעקה וחיזקה את אחיזתה בצווארו. "אני נשבע, אני לא יודע!" פניה של הנערה האדימו. "תקשיב לי טוב, אם לא…" "די ליב" קטע אותה הנער. "הוא לא משקר" הנערה, ששמה התברר כליב הביטה בנער המומה. "אבל מצאנו אותו בשטח שלהם, הוא בטוח שייך אליהם" הנער נענע בראשו לשלילה. "אני מרגיש את זה, הוא דובר אמת, הוא משלנו"