קללת אדמה – פרק 11

ברגע שאני ולוקאס התרחקנו משאר החניכים הוא תפס אותי והרים אותי. תוך שנייה הבנתי: הוא עומד לקחת אותי למרפאה.
"לוקאס!" קראתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו, "עזוב אותי!"
הוא הניד בראשו. "את ראית את הדבר הזה אמה?" הוא שאל והניד בראשו לעבר הזרועה שלי.
נאנחתי. "אני אהיה בסדר"
הוא הרים גבה. "לא מזכיר לך מילים של מישהו?"
הבטתי בו לרגע. "זה… זה לא אותו הדבר"
"אמ.. אני חושב שכן" הוא חייך.
"אתה ממש קרצייה" חייכתי ונישקתי אותו בעדינות, "אני אלך לאסיפה ואז ארוץ למרפאה. מה אתה אומר?"
הוא חייך, "לא נראה לי"
"לוקאס!" קראתי כשהוא הידק את אחיזתו בי ונשא אותי לבניין המרכזי. נכנסנו ואני ניסיתי להתנער ממנו כשכול המדריכים, מר ד' וכירון הביטו בנו. כמה מהם צחקו.
"ערב טוב" לוקאס חייך והמשיך הלאה.
בסוף הוא הוריד אותי במרפאה. דחפתי אותו ממני בכעס והסתובבתי לכיוון הנגדי.
"למה עשית את זה?" שאלתי, "יכולתי לדבר איתם ואז לבוא לפה!"
"את יודעת שאני עושה את זה בשבילך" הוא אמר וסובב אותי אליו, "נכון?"
עיקמתי את האף באי רצון. "אוקי" נאנחתי.
ג'ייקוב, אחד מבני אפולו בחן את הפציעה שלי שוב.
"אני לא יודע למה היא ממשיכה לדמם" הוא הודה, "לא נתקלנו בדבר כזה מעולם"
"אי אפשר לעשות משהו?" שאלתי בחוסר סבלנות, "כלומר, תדברו עם אבא שלכם או משהו. הוא יכול – "
"אמה, אבא שלנו לא מתגלה אלינו בכל פעם שאנחנו צריכים אותו" הוא השיב, "אני לא יודע כמה פעמים ראית את אבא שלך אבל אני ראיתי את אבא שלי רק פעם אחת"
השפלתי את מבטי. "אז מה.. מה עכשיו?"
ג'ייקוב חבש את הפציעה שוב ומלמל משהו. הדימום נפסק. נכון לעכשיו.
"תודה" אמרתי וקפצתי מהמיטה שהקצו לי.
"אמה…" לוקאס התחיל אבל אני עצרתי אותו.
"אני חייבת לברר מה הם כבר יודעים" אמרתי, "אני.. אני אחזור תוך כמה דקות"
לוקאס לא נראה מרוצה ובכל זאת לא עצר בעדי. נכנסתי במהירות לסלון. המדריכים שישבו שם הרימו לעברי עיניים, כמה מהם חייכו בצחוק. קלאריס הייתה קצת יותר אכזרית.
"אי אפשר להרוג אותך, אה?" היא חייכה בזדוניות, "אי אפשר לחנוק אותך, הדם שלך לא נגמר. מה הסוד שלך? תגלי לי"
"גלי לי. קלאריס" אנבת' אמרה והביטה בי בחיוך שלא היה לועג. היא חזרה להביט בקלאריס, "את צריכה לדבר בצורה תקנית"
"את יודעת לאיפה את יכולה לדחוף את הדיבור התקני שלך" קלאריס השיבה והפנתה את מבטה לכיווני שוב.
"אז, אמה – "
"אז כמו שאמרתי.." רק עכשיו ראיתי שתומאס עומד בראש השולחן לצידו של כירון. "אני חושב שהמקום צריך להיות המקום שבו נולד פרסאוס."
הבטתי בו בבלבול.
'אני אסביר אחר כך' הוא אמר בלי קול.
הבטתי במדריכים בעצבנות. ואז אמרתי: "אז מי צריך לצאת למסע?"
"החלטנו על זה לפני שהגעת" דן, מדריך בני אפולו אמר בזהירות, "תומאס ינהיג את המסע והוא זכאי לבחור שני חברים שיצאו איתו"
"תומאס?" שאלתי והרמתי גבה. זה יצא קצת יותר מתנשא ממה שרציתי.
"זה מספיק לבינתיים" כירון אמר והמדריכים קמו. הסתובבתי ופניתי ללכת כשכירון עצר אותי. "אמה"
"מה?" שאלתי ולא הבטתי בו.
"אני יודע שזה מציק לך שאת צריכה להיות במרפאה אב לאור העובדה שאת נמצאת במצב מסוכן אני שולל את האפשרות שלך לצאת למסע הזה"
"רגע, מה?" שאלתי במהירות והסתובבתי אליו, "אתה לא רציני!"
"אני רציני מאוד אמה" כירון אמר בקול תקיף, "אני לא מסכים לך לצאת למסע הזה עד הודעה שלי. אני מובן?"
"זה פשוט לא הוגן!" אמרתי בכעס ויצאתי מהבניין המרכזי.
הייתי עצבנית ולא ראיתי לאן אני הולכת עד שהתנגשתי במישהו.
ומי זה היה אם לא תומאס.