בור של ילדים

ביער שקט בלי ציפורים מצייצות,
יורדות על שפתיים רוטטות טיפות מלוחות,
בין גדרות לבנות וכחולות נוצצים להם נרות.

והבכי מר על בורות בהם
ילדים קבורים וגם ילדות.

ביער שקט בו השמש זורחת כמו אז,
ענפי העצים נראים כמו עיני בז.
הם העדים לזוועות נושנות,
על תופת וסבל שלא יכולים להיות.

במקום בו הופרדו אחים מאחיות,
גברים מרעיות, ואנשים ממשפחות,
עומדים כמה בורות, מלאות.

ומסביב לגדר נמוכה מתאספים,
ושרים שירי ערש לילדים מתים.
שירי ארץ ישראל וילדות,
והזוועה הזאת היא המציאות.