This is who i am: חלק 2 (נקודת מבט עופרי): פרק 9- "עופרי השמנה"

אני יושבת על הכיסא הלבן והמתנדנד של בית הספר ובוהה בחברי לכיתה, הם רוקדים לשירים ממשחק הווי "just dance" שהפעילו קטעים ממנו ביוטיוב. הם רוקדים וצוחקים. הם נהנים. אני מיד נזכרת בבית הספר הקודם שלי, גם אנחנו עשינו את זה בשנה שעברה.
באחד השיעורים החופשיים כמה ילדים שמו את זה ביוטיוב והתחלנו לרקוד, סתם לכיף. צלילי השיר "limbo" נשמעו ברחבי הכיתה וכששמעתי את השיר הייתי אנרגטית מתמיד ורציתי לרקוד, אבל בכל זאת ישבתי במקום, ידעתי שבטח אם אקום וארקוד יצחקו עליי, הם תמיד צחקו עליי.
"עופרי, בואי לרקוד," שחר חייך והושיט את ידו לעברה. היססתי, אולי זה עוד אחד מהמתיחות שמנסות להביך אותי? הרי למה שבן חמוד כמוהו ירצה לרקוד איתי? "אני מבטיח לך שאני רק רוצה לרקוד איתך, אני לא חלק מחבורת המטומטמים שעשתה לך את המתיחות ההן," הוא הבין למה היססתי.
"בסדר." חייכתי לעברו ואחזתי בידו המושטת. אין לי מה להפסיד. וזה באמת עבר טוב, מצד אחד שחר רקד לידי ומהצד השני יותם שתמיד היה שם בשבילי כשכולם צחקו עליי.
"תראו! עופרי השמנה רוקדת!" כמו תמיד, זה בא. מה שתמיד גרם לכאב שלי להיעלם היה ריקוד, גם אם פעם לא נראיתי טוב בבגדים האלה אהבתי לרקוד. כשאני רוקדת אני מרגישה מיוחדת ושווה וטובה.
"אולי תעזבו אותה? אתם חושבים שאתם דוגמני על! אז תנו לי לחדש לכם אולי מבחוץ אתם נראים טוב אבל מבפנים אתם מכוערים!" שחר צעק עליהם וחייכתי, הרגשתי בעננים, הוא הגן עליי.
"את חיה בסרט עופרי אם את מאמינה שאת יפה ושחר תמיד יהיה בשבילך!" עדן צעקה.
"אולי אני חיה בסרט אבל את מתה לכרטיס." שחר נתן לי אומץ להחזיר להם וסוף סוף לעמוד על שלי. עדן, סיוון וכל החבורה- אלה שהציקו לי – יצאו מהכיתה. יותם חיבק אותי ואמר לי שהייתי אלופה.
"באמת היית אלופה." שחר אמר בחיוך וחיבק אותי. הסמקתי, לא הייתי רגילה למגע מבנים שהם לא המשפחה שלי או יותם. "תודה."
אז, ברגע ההוא שבו שחר הגן עליי, ברגע הזה התאהבתי בו, וידעתי שהוא לא ירצה לצאת עם מישהי מכוערת כמוני, גם אם הוא לא מודה בזה ידעתי שהוא יתבייש אז לקחתי את עצמי בידיים. ידעתי גם שהגיע הזמן שלי לשינוי, הזמן שלי לזרוח. סבתא שלי עודדה אותי במשך כל הדרך ושכנעה את אמא שלי לרשום אותי למכון כושר ודיאטנית וזה עבד, עכשיו אני רזה ובנים מתחילים איתי. זאת הייתה דרך קשה, כל יום הקפדתי מה אני מכניסה לפה, הרשיתי לעצמי ממתקים אבל במידה, הרשיתי לעצמי הכל במידה ואם יש אירוע עובדים לאחר מכן יותר קשה עם הספורט וזה עבד. אף אחד פה לא יודע על ההיסטוריה שלי חוץ מיותם וסיוון, אני יודעת שיותם לא יזכיר את העבר שלי ואני מנסה להאמין שגם סיוון, היא התנצלה על כך שהעליבה אותי ואמרה שזה נשאר בעבר, אני מנסה להאמין לה. יש לי הרבה זיכרונות מבית הספר בירושלים, טובים ורעים וכל הזמן אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לשם ולהראות להם את עצמי ככה, כשאני רזה, או להישאר פה עם החברים החדשים שהכרתי והם באמת פה בשבילי. כששחר בא לפה וקבעתי את הפגישה עם כל החברים שלי ואיתו רציתי איכשהו לשלב בין החיים האלה, לשלב בין יותם ושחר לאביגיל, נועם, אופיר ואגם. יותם כבר מחובר אליהם והיה נראה שגם שחר משתלב טוב, הייתי רוצה איכשהו להשאיר את המצב הזה לנצח או עד סיום הלימודים.
אני קמה ממקומי והולכת לרקוד איתם, משתחררת, נהנית, שוכחת את העבר, גם אם רק לרגע.

"הן הולכות להשלים נכון?" שואל אופיר בהפסקה.
"ברור," עניתי לו. יותם, אופיר ואני יושבים על הספסל בחצר בית הספר ומסתכלים על נועם ואביגיל שמדברות בצד ונראות מחויכות.
"ממה הן צריכות להשלים?" יותם שואל
"סיפור ארוך." אופיר ואני עונים יחד ואז פורצים בצחוק.
יותם מגלגל עיניים.
"תגיד יותם, איך היה הדייט שלך?" אני שואלת. אני לא ממש אוהבת את נויה, היא יכולה להיות מאוד מגעילה לפעמים אבל היא עדיפה על עדן, החברה הקודמת שלו, הרבה יותר עדיפה!
"אה נכון עוד לא שמעת…" אופיר אומר בחיוך ממתיק סוד.
"לא משהו, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על מישהי אחרת…"
"מי?" אני שואלת בהתלהבות.
"אני לא עומד לגלות לך." יותם אומר ומשלב את ידיו כמוכיח שהוא מתכוון למה שהוא אומר.
אני זוקפת גבה לעבר אופיר והוא מהנהן בחיוך. שנינו יודעים מה אנחנו עומדים לעשות עכשיו. למרות שכנראה אופיר כבר יודע את התשובה הוא זורם איתי. "התעסקת עם האנשים הלא נכונים!" אני אומרת כאילו אני בריון מסרט ואופיר ואני מסתערים על יותם בדגדוגים. כן, הוא רגיש לדגדוגים, מאוד גברי.
"אוקיי… אוקיי… תפסיקו!" הוא נאנח, "נועם."
"אוו…" נועם ויותם? איך לא עליתי על זה קודם?
"אתה מתכוון להציע לה לצאת איתך נכון?" אופיר מוודא.
"אני לא יודע… ומה אם היא לא מעוניינת?"
"מקסימום תחטוף לא. תגיד מה עשית אתמול בבית החולים? ראיתי אותך בדרך שלי לבית של אמא שלי." אופיר שואל בסקרנות.
"חשבתי על לעזור שם עם ניירת או משהו, אני צריך כסף והעבודה במסעדה לא מספיקה לי." למה הוא צריך כסף? אני מבינה למה צריך, אבל למה שתי עבודות? חשבתי שהמצב שלהם בבית השתפר. יותם גר עם הוריו וארבעת אחיו, זה הרבה נפשות אבל חשבתי שההורים שלו קיבלו קידום, אולי הוא שיקר בקשר לזה? אבל למה לו?

אני שוכבת על ברכיו של שחר והוא מלטף את שיערי ברכות, אני יכולה להישאר איתו ככה לנצח. הראש שלי מלא במחשבות, בשאלות, כאלה בלי תשובות. למה יותם צריך עוד עבודה? הרי אם יש להם כסף לשכור פה בית מה הבעיה? ומה עם שחר? הוא עדיין יכול להסתכל עליי כמו שאני, הוא ממש הופתע לראות אותי כשהוא בא לבקר פה, אני בטוחה שהוא שמח, אולי הוא עדיין מסתכל עליי כ"עופרי השמנה"?
"אני לא," הוא אמר לאחר כמה זמן.
"לא מה?" לא הבנתי, הבטתי בפניו המשורטטות, בעיניו העמוקות שמזכירות לי את הים.
"אני יודע שבטח השאלה הזאת חלפה לך בראש, אני לא רואה אותך כ'עופרי השמנה' וגם אף לא ראיתי," הוא נושק לראשי.
אני מחייכת ומתרוממת, אני מצמידה את שפתיי לשפתיו, מניחה את ידיי על צווארו והוא מניח את ידיו על מותני, מצמיד אותי אליו עוד יותר כך שאני מרגישה כאילו אנחנו בן אדם אחד, שום דבר לא יכול לעבור בינינו, אנחנו מעמיקים בנשיקה והוא נשכב מעליי, שם את ידיו בשני צידי ראשי.
הדלת נפתחת ואני שומעת קול צעדים, אנחנו קמים מיד ואני מיישרת את בגדיי שהתקמטו במקצת.
"איך אני תמיד באה ברגע הלא נכון…" נועם ממלמלת.
"האמת שרציתי לדבר איתך."
"זה אומר שאני אל.," שחר אומר וקם מהספה.
"ביי." אני מחייכת לעברו ומנשקת אותו נשיקה קצרה על שפתיו.
הוא מחייך. "ביי נועם." אומר ואז הולך.
"דיברת עם יותם היום?" אני שואלת אותה, מישהו צריך לקדם את העניינים ביניהם.
"לא ממש אבל התכוונתי ללכת למסעדה שהוא עובד בה היום…" היא אומרת בשקט ובלחיים סמוקות.
אני מגחכת. "הכל בסדר? את רק הולכת לבקר אותו." אלא אם יותם יחליט לעשות משהו…
"אולי נחליף נושא?" היא שואלת ומתיישבת על הספה, לוקחת את השלט ונפנפת בו מולי, מציעה שנראה טלוויזיה. "אולי יש עכשיו סרט יפה?"
"שיהיה…" כבר הבנתי על איזה נושאים קל יותר לנועם להיות פתוחה ואיזה לא, על הצרות במשפחה היא משתפת בקלות וכשזה מגיע לבנים היא מעדיפה לשתוק בגלל זה גם לא ידעתי אם להגיד ליותם שהיא בעניין שלו או לא אבל לפי איך שהיא מסתכלת עליו, היא בעניין שלו.

*****
"היי אבי!" אני אומרת בקול כשאני נכנסת לחדרה של אביגיל, היא שוכבת על מיטתה וקוראת ספר.
"היי עופרי," היא מרימה את ראשה מהספר ומחייכת. היא מניחה אותו בצד ומתרוממת לישיבה. "לא זכרתי שקבענו היום…"
"כי לא קבענו, באתי בספונטניות."
"אוקיי, בשביל שאלה חשובה? או מרתון סדרה אקראית בטלוויזיה?"
"אפשר גם וגם…?" אני שואלת בחיוך.
היא מגלגלת עיניים. "יכולתי לנחש. אני מקשיבה."
אני מתיישבת על כיסא שולחן הכתיבה שלה כשגבו מופנה קדימה ומניחה את שתי רגלי בשני צידיי הכיסא. אביגיל טובה בלהקשיב ולייעץ ואני סומכת עליה. "כשאת עם אופיר הוא מתנהג אלייך כמו 'אביגיל הביישנית וחסרת הביטחון' או פשוט כ'אביגיל'?" אני בכל זאת מחליטה להתחיל את השאלה ככה.
"זה מה שאני אוהבת באופיר, שהוא מתייחס אליי רק כאביגיל, לא כ'אביגיל הביישנית וחסרת הביטחון' או 'אביגיל החנונית' או דברים כאלה… אם הוא היה מתייחס אלי מההתחלה כ'אביגיל החנונית' רוב הסיכויים שהוא בכלל לא היה רוצה את העזרה שלי בלימודים ולא היינו נהפכים לחברים טובים כי הוא היה יודע מה היו התגובות מצד החבורה שלו אבל בגלל שהוא אופיר הוא עושה מה שבראש שלו וכולם מעריצים אותו על זה והולכים אחריו ואם הוא יחליט משהו ולא ייגרר אז אחים יגררו אחריו."
"איך את תמיד דופקת נאומים…" אני מגחכת. "ובקשר אליי ואל שחר…"
"איך את חושבת שהוא מתייחס אלייך?"
אני לוקחת נשימה עמוקה, תספרי את זה, זו לא בושה! "כ'עופרי השמנה'," אני יודעת מה שחר אמר לי ובכל זאת אני חייבת לשמוע את זה שוב, לוודא מעוד צד.
"קודם אם היית פעם ככה לא רואים עלייך בכלל! אני אומרת לך, את יכולה להצטרף לרשימת הדוגמנים של בית הספר, יחד עם אופיר ונויה,"
אני צוחקת. "תודה."
"אני חושבת שגם אצלך זה ככה, אם שחר היה מתייחס אלייך בתור 'עופרי השמנה' לא נראה לי שהוא היה מכריז שהוא מתאהב בך כי באמת רואים שאין לו בעיה להשוויץ בך."
היא צודקת. שחר לא היה מתייחס אלי אם היה רואה אותי בתור 'עופרי השמנה', הוא הסתכל על האישיות שבי ועכשיו גם על החיצוניות ואני מעריצה אותו על כך כי אפילו לי שאני יודעת איך זה לחיות עם משקל עודף יהיה קשה להתאהב בבן אדם כזה, אני אוהבת לשאוף למצוינות, בלימודים או בחבר או בכל דבר שאני עוסקת בו. "שוב פעם, תודה." אני מחייכת ומחבקת אותה ואז מוחצת אותה, סתם כי זה כיף.
"עכשיו מרתון סדרת טלוויזיה אקראית?" אני שואלת בהרמת גבה וחיוך ערמומי.
"רק אם לא תרמי בבחירה של הסדרה," היא מחייכת כי היא יודעת מה תהיה התשובה שלי.
"לא מבטיחה כלום." אני אומרת וכבר מתכננת בראשי איזו סדרה לא ראיתי הרבה זמן. אנחנו הולכות לסלון, היא מגלגלת עיניים ואני מגחכת.

"היי עופריקי, מה נשמע?" אמא שלי נכנסת לבית ופונה ללכת לחדר שבו אמי גרה פעם – בו הוריי ישנים. לסבא וסבתא שלי יש בית ענק והיא רוב הזמן לא בבית, היא אוהבת לטייל, וסבא שלי אוב להיות בעבודה, זה גורם לו להרגיש צעיר. ככה שהבית רוב הזמן רק שלנו וזה בכלל לא מפריע לה.
"בסדר." אני מחייכת לעברה וממשיכה לעשות את שיעורי הבית. שונאת ביולוגיה!
"מעולה! את לא מתכוונת ללכת בינתיים נכון?"
המורה גילה המעצבנת לא ממש תיתן לי עם כמות השיעורים שהיא נתנה לנו, אני רוצה לענות לה אבל אני יודעת שאם אני אגיד את זה היא תגיד שזה חשוב לבגרויות שיהיו בשנה הבאה ולמתכונות השנה אז אני פשוט אומרת: "לא."
"יופי, אבא ואני צריכים להגיד לכם משהו בארוחת הערב." היא אומרת.
אני לא יודעת אם לחשוש או לשמוח, אולי הם רוצים לספר שהם טסים לעוד טיסת עבודה אבל הם אף פעם לא עשו מזה עניין. כמו שאני מכירה את ההורים שלי זה בטוח יהיה מפתיע, לטוב או לרע.
אני הולכת לסלון וכבר מריחה את הריחות הטובים שבוקעים מהמטבח, אני כבר לא רגילה לארוחת ערב משפחתית, בדרך כלל כל אחד מכין לעצמו משהו קטן וזהו. אני הולכת למטבח ורואה על השולחן חביתות, שקשוקה, לחמים, סלטים ומבחר גבינות ואני כבר מרגישה את הבטן שלי מקרקרת. אני מתיישבת על יד השולחן ושון מגיע אחריי, עסוק בטלפון שלו. הוריי מתיישבים גם הם ואמי מעירה לשון והוא מניח את הטלפון בצד, מבואס שקטעו לו את השיחות החברים שלו. "למה בכלל באנו עם עופרי לפה? היא יכלה להסתדר רק עם סבא וסבתא…" הוא שוב פעם מתלונן. אני מגלגלת עיניים. אולי באמת היה עדיף שהייתי באה לבד.
"כי אנחנו משפחה וחוץ מזה זה נחמד להיות בעוד ערים בארץ, שונה פה ממה שהיינו רגילים ולדעתי זה נחמד." אמא שלי חוזרת על אותו משפט בפעם האלף.
"בכל מקרה, רצינו להגיד לכם משהו," אבא שלי אומר. "חשבנו אולי לעבור לגור פה, ככה גם נהיה קרובים לסבא שחולה עכשיו וגם הכרתם פה כבר חברים חדשים, נכון?"
אני לא מאמינה למה שהוא אמר עכשיו, אני לא יודעת אם לשמוח ולרוץ לספר לנועם ואביגיל או לברוח מפה לשחר ויותם. אני לא רוצה לבחור ביניהם! סוף סוף יש לי חברות טובות אבל גם יש לי חבר, איך נישאר בקשר? עכשיו ידענו שזה לא יהיה להרבה זמן אבל אם אני אעבור לגור פה, מה אני אעשה? אני לא יכולה לוותר על שחר או על יותם אבל אני גם לא יכולה לוותר על אביגיל, נועם, אגם ואופיר.
שון לא נראה שמח במיוחד, הוא לא הכיר פה הרבה חברים כמו אלה שהיו לו בירושלים ורואים שהוא כבר חושק לחזור לשם.
"מה אתם חושבים?" אמא שואלת לאחר כמה זמן של שתיקה.
"לא!" שון מכריז ומתחיל לאכול.
אמי מסתכלת עליי. "לא יודעת…" אני לא רוצה לבחור. אני לא רוצה לבחור!
"ניתן לכם זמן לחשוב על זה, גם לך שון."
האווירה פתאום נהיית עכורה, החביתה כבר לא כך מגרה אותי קודם וכך גם מבחר הגבינות והסלטים. אני אוכלת בשקט כדי לא לעורר את תשומת הלב של הוריי וכדי שלא ידאגו לי, מאז שרזיתי הם חושבים שיש לי בולימיה ואני מקיאה כל מה שאני אוכלת, אני מודה שחשבתי על זה בהתחלה אבל מיד התעשתי, אני לא רוצה להיות מהאנורקטיות האלה.
אני מרגישה כאילו מישהו חונק אותי בעזרת שתי ידיים ענקיות והסרעפת שלי שורפת, אני משתעלת והוריי מציעים לי מים, אני מנסה לקחת מהם את הכוס אבל כל מה שאני רואה אלה דמויות אפלוליות ומטושטשות, אני ממצמצת כמה פעמים ולוקחת נשימות עמוקות, אני שותה מהמים ומרגישה יותר טוב, הראש שלי כואב ואני אומרת להורי שאני רוצה ללכת לחדר, אני לא מחכה לתשובה מהם, אני הולכת לחדר ונשכבת על המיטה, מנסה לשכוח את מה שקרה רגע.