Dangeruos – פרק 6 – המשחק מתחיל

היום השישי שלי באוניברסיטה היה חופשי, אבל בראש שלי היו הרבה תיכנונים לגביו.

המחשב שלי נח על רגלי בזמן שציפיתי בסרטונים וקראתי כתבות על מקרה הרצח של אווה, אם סקוט חשב שהיד החזקה שלו סביב הצוואר שלי תגרום לי לפחד ולרדת מהמקרה אז הייתי מציעה לו לחשוב שוב.

בשונה ממוח האדם האנושי הרגיל המוח שלי עבד בדיוק הפוך; נמשכתי בדיוק למה שהייתי צריכה להתרחק ממנו, הייתי נמשכת לסכנות כמו שעש נמשך לאש.

נמשכתי לסקוט בדיוק כשהייתי צריכה להתרחק ממנו, לדעת עליו יותר היה הדבר הראשון שעמד במחשבותיי ופעלתי כדי לקבל את כל המידע עליו.

״נתפס הבחור שרצח באכזריות את אווה נוקס בת העשרים ואחת שנמצאה במחסן ביתה. הרצח לא פוענח מ1995 ועד להיום על ידי חוקר מקרי הפשע של טקסס סקוט טאן.״

פניו של סקוט עלו על המסך והוא התחיל להסביר איך הוא גילה שטדי ריד הוא הרוצח שלא נמצא מעולם, ״טדי ריד לא היה יותר מפחדן עם הרבה מזל, הוא עקב אחרי אווה ודאג שאף אחד מבני משפחתה יכיר אותו או יראה. עד היום הוא הסתובב בחופשיות בעיר, אבל לא עוד.״

קמטים נחרשו על פניו של סקוט והוא היה נראה מבוגר יותר על המסך, מגיש החדשות הפסיק לתשאל אל סקוט והמשיך לתת מידע על מאסרו של טדי.

״ביום חמישי האחרון עלתה המשטרה על עקבותיו של טדי ועצרה אותו, בבית המשפט נקבע גזר דינו; עשרים וחמישה מאסרי עולם, ואנחנו ממשיכים לשאול מתי הנתעבים האלו יקבלו את העונש המגיע להם.״

באותו רגע הודיתי לשופט הליברלי שבחר במאסרי עולם ולא בעונש מוות והמשכתי לחפש את הכלא שבו נמצא טדי.

הקלדתי את שמו של טדי בשורת החיפוש ונאנחתי כשהחיפוש נמשך יותר מידי.

משפחת נוקס מחוץ לתחום.

דבריו של סקוט חזרו לראשי וחיוך רחב נמתח על שפתי הדקות, טדי ריד הוא לא משפחת נוקס, אחת אפס לי, סקוט.

תוצאות החיפוש עלו ומהן הבנתי שרוצחה האכזרי של אווה נוקס נכלא בבית הסוהר בדאלאס, והוא צפוי להשתחרר מוקדם על התנהגות טובה. מהתמונות שנלוו לכתבות טדי ריד לא נראה כמו רוצח אכזרי, הוא היה נראה כמו בחור שברירי שצפוי להתאבד במהלך המאסר שלו.

סגרתי את המחשב והנחתי אותו על הכרית וקמתי מהמיטה המבולגנת שלי, משכתי את החלק מהשמיכה שנפל לרצפה והעלתי אותו על המיטה.

נעמדתי מול המראה ותחבתי את ידי בשיערי המבולגן בעוד בחנתי את איך שנראיתי, לפי אמא שלי נראיתי כמו המוות, לפי דעתי נראיתי קצת יותר טוב.
הבגדים ישבו ברישול על גופי; החולצה חשפה את הכתף הימנית שלי והמכנס ירד לחלק התחתון והנמוך יותר בגוף שלי והוא לא היה אמור להיות שם.

שיחררתי את ידי משערי ונכנסתי לחדר המקלחת, מושכת את המכנס מטה והוא נופל על רגליי ואני יוצאת ממנו, הרמתי את החולצה מעלי וזרקתי אותה על הרצפה.

הסימנים האדומים על צווארי עדיין לא נעלמו, אבל הכאב שהרגשתי בשעות הראשונות אחר כך כן.

סובבתי את הברז לכיוון המים החמים ופתחתי אותו, המים נפלו מהדוש אל הרצפה בטפטופים ארוכים. שחררתי את החזייה שלחצה על גופי והפלתי אותה על הרצפה ביחד עם שאר הבגדים, משכתי את התחתונים מבין רגליי ונכנסתי לאמבטיה שהספיקו לצאת ממנה אדים חמים.

בעוד שראשי היה תחת זרם המים החמים מחשבותי היו רחוק מכאן, בכלא של דאלאס. כל התהיות על הפגישה עם טדי ריד עלו לראשי, אם הוא עדיין חי או שהוא הספיק להתאבד היום בבוקר ואסרו על פירסום המוות. טדי היה קצה החוט היחיד שלי שיכל להוביל לעוד אלפי חוטים בתשובותיו.

סגרתי את ברז המים ומשכתי את המגבת שהייתה תלויה על הוילון וייבשתי איתה את גופי ולאחר מכן כרכתי אותה סביבו. יצאתי מהאמבטיה ומשכתי מהמגירה שמתחת לכיור את המברשת והברשתי את שיערי ובמהרה הוא נהפך מגוש שיער מבולגן לחלקים רטובים שנפלו על כתפי.

יצאתי מהמקלחתח כשגופי עטוף במגבת ושיערי מסתיר את הסימנים האדומים על צווארי ככל שיכל, התמונה של סקוט לא עזבה את ראשי ובכל פעם שהסתכלתי במראה או כשהעברתי את ידי על צווארי דמיינתי את אותו יום נגמר אחרת.

התמונה של גופי מוצמד לקיר כשסקוט מולי, מסתכל עלי עם המבט האכזרי שלו וידו מהדקת את צווארי לקיר ומוחצת אותו, והוא נושם לרווחה כשהנשימה האחרונה חומקת מבין שפתי.

סקוט היה מסוג האנשים שניסו לשמור על פרופיל נמוך כמה שאפשר, אבל הוא העלה בי כל כך הרבה שאלות שגרמו לי לפקפק בכל מה שהוא הציג את עצמו. העולם כולו חשב שסקוט הוא גיבור לאומי, מחפש בנרות את האדם הנכון שצריך לעמוד לדין.

אני לא ראיתי כך את סקוט, בשבילי הוא היה לא יותר ממרצה. אבל מעבר לכך הוא היה אדם פחדן, ואם הוא באמת היה רוצח אז הוא השתמש בתעודות שלו כדי לכסות על הפשעים שלו. מצד אחד הוא נתן למשפחה תשובות, ומצד שני הוא גרם לאדם אחר לשלם את המחיר שהוא היה צריך.

לבשתי את הבגדים שהוצאתי מהארון ונעמדתי מול המראה עם המייקאפ בידי והמברשת בשניה, עוברת איתה על הסימנים הארגמניים ומכסה אותם.
קצוות שיערי התייבשו מעט ונחו בגלים עדינים על כתפיי והסתירו מתחתם את הסימנים, על רגלי לבשתי ג׳ינס שחור וצמוד וחולצה שחורה צמודה שחשפה מעט מהבטן השזופה שלי, מעל החולצה לבשתי ג׳קט דק ונעים והמשכתי לארון הנעליים שמחוץ לחדר שלי. משכתי ממנו את המגף הרגיל ונעלתי אותו.

המפתחות של המרצדס שלי היו על השולחן בחלל הריק שמקום אחד בו היה פנוי מכיסא, שכרגע היה עמוק בתוך הפח. אספתי את המפתחות ואת הטלפון והתקדמתי ליציאה, נועלת את הדלת אחרי ויורדת במדרגות למכונית.

המרחק מאוסטין לדאלאס היה כשלוש שעות ואני מקווה לא לפספס את שעות הביקור בכלא, השאלות שרציתי לשאול את טדי ריד כבר עלו לראשי בזמן שהתנעתי את המכונית.

יצאתי ברוורס מהחניה והשתלבתי עם הכביש לכיוון האוניברסיטה והפעלתי את מכשיר הניווט, ברגע שיצאתי מכבישי האוניברסיטה והמעונות והגעתי לכביש הראשי העלתי את המהירות שלי וקיצרתי את זמן ההגעה שלי לכלא.

דפיקות לבי התעצמו ככל שהזמן שהעברתי על הכביש התארך ולא יכולתי להסתיר את העובדה שהייתי נרגשת לשבת מול טדי ריד כשזכוכית עבה מפרידה בנינו. המחיצה השקופה בנינו הייתה כמו הגנה בשבילו והייתי צריכה לפרוץ אותה כדי לקבל את האמון שלו ושהוא יספר לי כל מה שהוא יודע מבלי להסתיר דבר.

הזמן זחל באיטיות והחנתי את מכוניתי בחניה הלא מוגדרת של הכלא שלוש שעות אחרי שיצאתי לדרך. יצאתי ממנה ונעלתי אותה, מתקדמת בשביל העפר והאבנים עד לכניסה השוממת שבה עמדו שני מאבטחים.

״יש עלייך נשק?״ מאבטח אחד פנה אלי בעוד השני שלף סיגריה והצית אותה. הנדתי בראשי לשלילה והוא עבר לשאלה הבאה.

״את מי באת לבקר?״ הוא המשיך להעביר את המכשיר על גופי ובדק שאין עלי חפצים חשודים.

״טדי ריד.״ התשובה שלי גרמה לו להמהם בחזרה והוא אישר לי להיכנס לבפנים וציין שאת הטלפון אני אצטרך להפקיד בכניסה.

נכנסתי לתוך הביניין שקירותיו היו מתכתיים וחלודים ואזעקות קצרות נשמעו מידי פעם ביחד עם חריקות ברזלים. התקדמתי אל הפקיד שישב ליד המגירות שכנראה בהן הטלפונים נשמרו.

״באתי לבקר את טדי ריד,״ הצהרתי והוא הנהן והקליד דברים במקלדת ולאחר מכן הרים את ראשו אלי.

״את הטלפון שלך תשאירי כאן, השוטר מימין ייקח אותך לטדי. יש לך שעה,״ הוא הסביר והנחתי את הטלפון שלי על הדלפק והוא נעל אותו באחת מהמגירית שאחריו.

התקדמתי אל השוטר שהיה מצד ימין וביקשתי שייקח אותי לטדי, הוא התחיל להתקדם בין המעברים ובין חדרים של אסירים שלא הפסיקו לשרוק או להתלהב מכך שבחורה עוברת ליד התא שלהם. הם היו לבושים בסרבלים הכתומים כשלחלקם קעקועים רבים ולחלקם פציעות עמוקות ותפרים.

״אף אחד לא בא לבקר את טדי מאז שהוא נכנס לכלא. מי את בשבילו?״ הדברים שאמר היו ישירים והוא פנה לעוד מסדרון שהוביל לחדר גדול מלא בשולחנות שבהם ישבו אסירים עם בני משפחתם.

״זה לא עניינך,״ סירבתי לענות לו. לא הייתי צריכה עוד אנשים שיהיו מודעים למעשים של סקוט בין אם הם אמיתיים או לא.

הוא המשיך להוביל אותי בין האנשים שהתרכזו במשפחות שלהם עד שהגיע לקצה השני של החדר ועבר לחדר שהיה אחריו, שורות של שולחנות מתכתיים שעליהם מונחת לכל האורך זכוכית עבה וטלפונים שמקשרים בין המבקר לפושע.

״הוא כבר יגיע.״ הוא הצביע על אחד הכיסאות וסימן לי להתיישב, הנהנתי בראשי והמשכתי לעמוד עד שטדי ריד יופיע. השאלות חזרו להתרוצץ בראשי והצטערתי שלא כתבתי אותן על דף.

גרירת מתכת נשמעה ושני שוטרים שבניהם טדי ריד בסרבל הכתום נעמדו מול אחד השולחנות והתקדמתי אליהם, ארשת פניו של טדי הייתה מבולבלת. אני חושבת שהוא כמעט חזר לתא שלו כי לא זיהה אותי.

״יש לכם שעה,״ השוטרים הודיעו ועזבו את החדר בעוד השוטר שהיה מאחורי רק התרחק.

״מי את?״ טדי לא נראה כמו שחשבתי, השרירים שלו בלטו מתחת לגופיה הלבנה שלבש ותפרים רבים היו על ידיו, בלי שום סימן לקעקועים.

״אני זאת שתוכל להוציא אותך מכאן.״ התיישבתי בכיסא שמולו והרמתי את השפורפרת של הטלפון כדי לשמוע אותו יותר טוב.

״אני רוצה שתספר לי כל מה שאתה יודע על הרצח של אווה נוקס,״ דרשתי והמבט שלו התרכך, התספורת שלו הייתה מגולחת כמו של כל האסירים שהיו כאן והספקתי לראות עד לעכשיו.

״אני רצחתי אותה, הכל כבר נמצא באינטרנט. את לא צריכה לשמוע את זה ממני.״ העיניים שלו לא הביטו בעיניי אלא התעסקו בהכל חוץ מכך.

״אם תספר לי את מה שבאמת קרה אני אוכל להוציא אותך מכ-״ ניסיתי לשכנע אותו אך הוא עצר אותי.

״מי את? מה את רוצה ממני?״ הוא שאל וגרר את הכיסא לאחור, מסמן לשוטרים שיחזירו אותו לתא.

״השם סקוט טאן מוכר לך?״ שאלתי והוא חזר להתיישב צמוד לשולחן כשמרפקיו מונחים עליו וביד אחת הוא מחזיק את השפורפרת.

״את צריכה להתרחק ממנו.״ הטון של הקול שלו היה דורש, כמעט מפחיד והרגיש כאילו הוא מתכוון לכך שאם לא אתרחק החיים שלי יהיו בסכנה.

״לשניכם אין מושג כמה עמוק אני נמצאת בחרא הזה, אז פשוט תענה לי על מה ששאלתי!״ קולי היה חזק ונוקשה והזעם שלי גבר ככל שהוא המשיך להתחמק.

״הזמן שלך נגמר עכשיו.״ הוא גרר את כסאו לאחור והשאיר את השפורפרת על השולחן. ״הוא היה צריך להיות כאן במקומי.״ נשמע כלחישה שבקעה מהצד השני של השפורפרת כשהוא נלקח לתאו בחזרה על ידי השוטרים.

טדי ריד חף מפשע, זו המסקנה שעלתה לראשי כשאספתי את הטלפון שלי ויצאתי מהכלא. התהיות שלי הוכחו כנכונות וידעתי שסקוט טאן ישלם על זה, אך טדי ריד לא יסכים להעיד נגדו.

הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל כשהדלקתי אותו בחזרה, השעה הייתה שלוש בצהריים והשמש עמדה באמצע השמיים כשעננים עבים ואפורים מסתירים אותה.

״את משחקת באש, ביל.״ קולו המחוספס של סקוט נשמע מהצד השני של הטלפון.

״התרחקתי ממשפחת נוקס בדיוק כמו שביקשת,״ ציינתי והציניות התגלגלה על לשוני.

״את לא יכולה להציל את העולם, את יודעת את זה.״ הזלזול נשמע בקולו וכבר הבנתי שעברנו את יחסי המרצה – סטודנט. עכשיו זה הרגיש כמעט כמו במלחמה.

״לקבור אותך עמוק באדמה יגרום לי לישון כמו שצריך בלילה.״ צחוק מר התגלגל מבין שפתי וגרר אחריו את הצחוק העמוק של סקוט.

״אל תעשי שטויות. אני שם עלייך יותר מעין אחת,״ הוא ציין ושתק, מחכה לתשובה שלי.

״בכל צעד שתעשה סקוט, אני אהיה מאחוריך. וברגע שאמצא לנכון, אני לא אפחד לתקוע לך את הסכין עמוק בגב.״ מיד לאחר מכן ניתקתי את השיחה מבלי לחכות לתשובה ממנו ושיחררתי את הנשימה שהייתה כלואה.

סקוט טאן, המשחק מתחיל. ואני מבטיחה לך, אתה לא תהיה זה שינצח.