צלקות- פרק 3

זה מרגיש כאילו לא פרסמתי פה במשך נצח! וואו, מחסומי הכתיבה שלי פשוט נהיים חמורים יותר ויותר כל פעם, זה ממש מבאס אותי, אבל זה כנראה פשוט תקופה כזאת.
אני נורא רציתי לפרסם היום פרק של הסיפור של סינדרלה בגלל שביום שלישי מתחילים הלימודים וכל זה, ורציתי קצת לשמח אותכן לפני שהגיהינום שצריכים לקום אליו מוקדם בוקר יתחיל. אבל הייתי לי השראה רק יום אחד שלא ניצלתי, וזהו. למזלי הייתה לי השראה לסיפור הזה, אז הנה הפרק! אבל אני ממש מצטערת שאני לא מפרסמת פרקים בזמן האחרון, אבל אני פשוט לא יכולה לכתוב הרבה בגלל מחסומי הכתיבה המפגרים האלה, ועכשיו שנאי מתחילה תיכון לא היה לי זמן לכלום :(
אבל אל דאגה! אני אמצא זמן לכתוב לכן ולפרסם, שפשוט זה ייקח לי קצת זמן. אני מקווה שאתן מבינות, אני אל רוצה לאכזב אף אחת.
טוב, חפרתי לכן מספיק, תקראו את הפרק ותיהנו! :)

מרגע שנכנסתי אל תוך הבניין, הפה שלי לא נסגר והעניים שלי נותרו פעורות. בחיים שלי לא ראיתי מבואה כל כך יפה ויוקרתית (לא שראיתי הרבה כאלו בחיי). הקירות כוסו בטפט בצבע קרם ועיטורים בצבע שמנת בהיר יותר, שנגדם הוצבו עציצים שבהם גדלים צמחים אקזוטיים שונים. קבוצת כורסאות עור הוצבו במעגל בקצה השני של החדר שבהם ישבו כמה אנשים עם חליפות. מולם היה שולחן קפה עשוי מעץ כהה שגולף בצורה מיוחדת במינה ועליו נח עוד עציץ עם צמח. עמדת הקבלה הייתה מהודרת גם כן, עם פעמון קטן ומוזהב שנח על העץ הכהה של הדלפק, ומאחוריו עמד הבל בוי במדיו שתמיד מצאתי מגוחכים.
אבל הדבר שהכי אהבתי במבואה הייתה הנברשת שהייתה תלויה מעל ראשי. האור שפגע באבנים הנוצצות גרם לכל החדר להיות מואר בכל צבעי הקשת, נצנוצים מוחזרים כהשאור פגע בצד החלק של האבנים בכל זווית שהסתכלתי. זה היה כמו לצפות באלפי כוכבים נוצצים במקום אחד, מחזה שזכיתי לראות הרבה פעמים מכיון שאני ישנה מתחת לכיפת השמיים כמעט בכל לילה.
יבבה עצובה קטעה את בהייתי במקום וגרמה לי לחזור למציאות. הבטי מסביב עד שראיתי את אותו נהג שסחב את לולה נעלם מבעד לדלתות המעלית המהודרות.
"לולה!" קראתי והבהלתי את חבורת האנשים שישבו בספות. ניסיתי לרוץ אל המעלית לפני שהדלתות יסגרו, אבל כאב בלתי צפוי התפשט ברגלי וגרם לי לעצור. הבטי למטה וקיללתי חרש שראיתי את ברכיי הדביקות מדם מנפילתי.
"אל תדאגי, אוון לוקח אותה למישהו שיטפל בה." קימברלי הבטיחה לי והניחה יד על כתפי.
"מה קרה לה?" שאלתי אותה, מסירה את מבטי מברכיי המדממות אך פרצופי עדיין היה מעוות מכאב.
"הכל בסדר?" קימברלי שאלה, מבחינה במבטי המשונה. היא סרקה את גופי בניסיון לראות משהו לא בסדר שמבטה ננעל על ברכיי המדממות. "אוי ואבוי, את פצועה!" היא קראה. "ג'ייסון, מה עשית לה?!" היא גערה בבן שלה שעמד לידנו ושמר על השקט.
"אל תאשימי אותי, לא עשיתי לה כלום!" הוא הרים את ידו לגובה כתפיו כחף מפשע.
"אתה החזקת אותי כמו איזה מתאגרף!" גערתי בו.
"את גנבת לאמא שלי את התיק!" הוא החזיר עם מבט כעוס בעניו האפורות. אם לא השנאה שבערה בעניו, הייתי יכולה לומר שהעניים שלו הן נורא יפות, אבל זה ממש לא מה שחשבתי באותו הרגע.
"ג'ייסון, תעזוב את זה." אמו נאנחה. "זה לא משנה עכשיו."
"זה לא מעניין אותך שהיא ניסתה לשדוד אותך?!" הוא קרא והחווה בידו עליי כאילו אני חיית רחוב מגעילה ולא בן אדם עם אוזניים שמבינה כל דבר שהוא אומר.
"אתם יכולים בבקשה לשמור על השקט?" הבל בוי ביקש מאחורי הדלפק.
"כן, מצטערת." קימבלרי התנצלה בשם שנינו.
"תצטרכי עזרה עם התיקים, גברתי?" אותו בל בוי שאל.
"כן בבקשה, הם בלימוזינה." קימבלרי ענתה לו ואז הסתובבה לשנינו. "אני אחזור עוד כמה דקות, תתנהג יפה." היא הפנתה אצבע מזהירה לבן שלה.
"אמ-"
"ג'ייסון," היא קטעה אותו בטון מזהיר.
"בסדר," הוא נאנח והתקדם אל קבוצת הספות מבלי לומר דבר נוסף. הוא התיישב בספה היחידה שהייתה פנויה, מה שהשאיר אותי עומדת באמצע המבואה המפוארת. רק אחרי שנרגעתי מהעצבים שלי על הבחור המעצבן, קלטי את המבטים המשונים שחבורת האנישם בחליפות תקעו בי. הם סרקו אותי מלמעלה למטה, בולעים בעיניהם את לבושי הקרוע, שיערי הפרוע ופצעיי המדממים מהתקרית ממקודם.
אני לא יכול להאשים אותם, לראות בחורה במצב כמו שלי זה די נדיר, במיוחד בתוך מקום מפואר שכזה. אני נראית כל כך לא שייכת, כמו חייזר ממאדים על כדור הארץ. זה לא המקום הטבעי שלי, זה לא המקום שאני שייכת אליו.
בסופו של דבר, הם קמו מהספות והתקדמו למעליות, מפנים לי את הספות בכדי שאוכל לשבת באחת מהן. ברכיי צרבו שהתכופפתי והתיישבתי על הספה היוקרתית. עיוותי את פניי במעט כאב, אך נרגעתי מיד אחרי זה שהכאב שכח.
מבטי נדד משולחן הקפה המפואר לאותו בחור מעצבן שתעוותי מיד. הוא תקע בי מבט חודר, כעוס, עניו האפורות מסתכלות עליי כאילו הן רוצות לחדור אל נשמתי.
הסטתי את מבטי מיד, אך עדיין יכולתי להרגיש את מבטו נעול עליי.
"תקשיב-"
"אני לא רוצה לשמוע את התירוצים הפתטיים שלך," הוא קטע אותי. "אין לי מושג למה לאמא שלי מנסה להיות כל כך נחמדה אלייך, אבל אני לא קונה את ההתנהגות המסכנה שלך."
"סליחה?" אמרתי בהרמת גבה. "אני לא ביקשתי ממנה לעשות כלום, היא זאת שרצתה שאני אצטרף אליה."
"זה בגלל שהיא נחמדה מדי לאנשים," הוא אמר, מבטו סורק את הופעתי הבזויה שלא הייתה שייכת במקום הזה בכלל. "ולצערי זה כולל אנשים כמוך." הוא גם דאג להדגיש את המילה 'כמוך', כמתכוון לאנשים שחיים ברחוב עם הופעה גרועה בדיוק כמו שלי.
מלהיות מבוישת נהפכתי לכועסת בין רגע, במיוחד שהוא מכליל אותי ואת כל שאר אנשים חסרי הבית שמציפים את ניו יורק. "אולי אתה לא מודע לדברים מחוץ לבועה הקטנה והמשולמת שלך," סיננתי בכעס. "אבל יש אנשים שהגורל לא שפר עליהם."
"רואים," הוא גיחך ונשען לאחור על הספה שישב עליה ממולי.
העצבים גרמו לי לרתוח מבפנים, כמו קומקום שעומד להתפוצץ מהאדים החמים כמעט בכל רגע. "תקשיב חתיכת-"
"חזרתי!" קולה של קימברלי קטע את ההתחלה של סדרת קללות מתמשכת שעמדה לצאת מבין שפתיי.
הפניתי את לאחור לבחורה שסחבה שתי מזוודות שחורות גדולות בידה, ועוד עגלה מוזהבת המיועדת למזוודות שהייתה לידה שהבל ביו סחב. "קדימה, בואו!"
ג'ייסון הביט ביני לבין אמו, מבט מבולבל אך עדיין כעוס על פניו. "את מתכוונת להעלות אותה איתנו?!" הוא התפלץ, קם מהספה כאילו חשמלו אותו.
"ברור," אמו ענתה כמובן מאליו ולחצה על הכפתור המזמין את המעלית לקומה.
"אמא, את השתגעת?!" הוא קרא. "את מתכוונת להכניס אל תוך הבית שלך את מי שהרגע ניסתה לשדוד אותך?!"
"ג'ייסון, אני מבינה שאתה דואג, אבל הבחורה המסכנה פצועה. אני לא מתכוונת לתת לה להישאר במצב כזה, היא עוד יכולה לקבל זיהום מהפציעות האלה."
העפתי מבט זריז אל הפצעים בברכי, וידעתי שהיא צודקת. אין לי גם דרך לטפל בזה גם אם ארצה, אין לי אמצעים כאלה (אולי חוץ מכמה פלסטרים ששמרתי בתיק שלי למקרה חירום). קמתי מהספה לאט, משתדלת לא לעקם את פניי שהכאב הצורב הורגש שוב. התקדמתי לכיון המעליות, שלמזלי נפתחה בדיוק שהגעתי אליה.
הבל בוי היה הראשון להיכנס אל תוך המעלית שהייתה עוד יותר מפוארת מבפנים מאשר מבחוץ, ואחר כך קימברלי עם שני המזוודות הגדולות שבידה. נשאר מספיק מקום לי ולג'ייסון (שעדיין רתח), ומיהרנו להידחק פנימה לפני שהדלתות הכבדות יסגרו וישלחו את המעלית למעלה.
הדרך למעלה עברה בשתיקה מביכה ומבטים זועמים מג'ייסון שהיו נעוצים בי. מבטי נדד למעל דלתות המעלית ששם מספרי הקומות זהרו כל פעם שעברנו את אותה קומה. הבניין הזה לא הכיל הרבה קומות כמו שציפיתי, אבל בטח כל קומה היא גדולה במיוחד, כמעט כמו בית רגיל.
אחרי כמה דקות של עלייה במעלית בשקט מוחלט, צליל 'דינג!' קטן נשמע והדלתות נפתחו לרווחה. מיהרתי לצאת מתוך המעלית, ג'ייסון וקימברלי מיד אחרי בשביל פנות מקום לבל בוי עם העגלה המוזהבת והגדולה שסחבה את המזוודות. הוא המשיך להתקדם במסדרון המפואר אל הדלת היחידה שהייתה פתוחה לרווחה.
"קדימה, בואו אחרי." קימבלרי הדריכה אותנו והתקדמה עם שתי המזוודות בידה אל כיוון הדלת הפתוחה.
ג'ייסון מיהר לעוקב אחרי אימו והשאיר אותי מאחור.
היססתי. אני לא יכולה פשוט להיכנס לבית שלה (זה הבית שלה רק לחצי שנה לפי מה שהבנתי, אבל היא עדיין גרה בו), למרות שהיא הביאה אותי עד לכאן. אני לא שייכת לכאן, כל זה לא אמור לקרות. אבל אחרי ששמעתי יללות חלושות בוקעות מתוך הדירה, מיהרתי ללכת לשם מהר ככל שיכולתי עם ברכיי הפצועות.
סרקתי ברחבי החדר בחיפוש אחר הכלבה שלי, אבל לא ראיתי כל זכר ממנה. עדיין שמעתי את היללות שלה, אך לא יכולתי לראות אותה.
"לולה?" קראתי, מקווה שאולי היא תשמיע עוד קול שיעזור לי לאתר אותה. "לולה, איפה את?" קראתי, מסתכלת בכל פינה בדירה המפוארת בניסיון למצוא את הכלבה שלי.
"בואי איתי," קולה של קימברלי אמר מאחורי.
הסתובבתי וראיתי אותה יוצאת מחדר מסוים וסוגרת את הדלת אחריה. היא חייכה אלי חיוך נעים והמשיכה ללכת. במקרה אחר, הייתי פשוט נשארת במקומי ולא זזה, אבל אם היא עומדת להוביל אותי ללולה, אני יעקוב אחרי אפילו בחשכה.
מיהרתי ללכת אחריה, מתעלמת מתחושת הצריבה מהפצעים בברכי. היא הובילה אותי במסדרון קטן עד לדלת האחרונה שהייתה פתוחה לרווחה. דרכה יכולתי לראות את לולה שוכבת על המיטה המוצעת בפינת החדר, ולידה רוכן אותו נהג שסחב אותה לכאן. בחור אחר שלא ראיתי עדיין חבש את רגלה בתחבושת שהוציא מתיק אדום שנח לידו.
"הנה, היא תהיה בסדר תוך כמה ימים." אותו בחור לא מוכר אמר וקם על רגליו. "תשמרי על עצמך, בסדר?" הוא אמר ללולה וליטף את ראשה בזריזות לפני שהסתובב.
"תודה, ג'ון." קימבלרי חייכה אליו.
"אין בעד מה, זה כלום." הוא נופף בידו כאילו זה שום דבר וארגן חזרה את הדברים שנחו על המיטה אל תוך התיק האדום הגדול.
"לולה!" קראתי ומיהרתי לכיוונה, מחבקת את הגוף של הכלבה השחורה אל שלי. "אני כל כך מצטערת," לחשתי באוזנה ונתתי לראשה להתחפר בשקע של צווארי.
הפסקתי לחבק אותה ובחנתי את רגלה שעכשיו הייתה חבושה בתחבושת צחורה עם כמה טיפות דם שהכתימו את הבד הלבן. לולה נפצעה. וזה הכל באשמתי.
"היי, אל תבכי, הכל בסדר," קולה הרך של קימברלי אמר מאחורי, ותוך שניות ידה נחה על כתפי.
לא הבנתי אחרי כמה שניות שהיא אמרה שאני בוכה, ומיהרתי לנגב את הדמעות שנפלו מעניי. "היא נפצעה," אמרתי בקול רועד. "בגללי."
"אל תדברי שטויות," קימברלי צחקקה. "היא לא נפצעה בגללך, הכלבה המסכנה רצה לכביש, ואוון לא-"
"היא רצה לכביש בגללי," קטעתי אותה, ידי מכסות את פני שנשמתי נשימה נרעדת. "ככה גנבתי את התיק שלך."
קימברלי שתקה לכמה שניות. האמת היא תמיד הדבר הכי קשה להאמין לו שזה נכון, אבל לא משנה כמה נחמדה היא יכולה להיות, אי אפשר להכחיש שאני ניסיתי לשדוד אותה ולגנוב לה את התיק.
"את גם פצועה," היא אמרה לבסוף, מה שהפתיעה אותי מאוד.
הורדתי את ידי מפני והסתובבתי לרואת אותה מחייכת חיוך קל. "בואי, אני יעזור לך לנקות את הפצעים האלה בזמן שהכלבה שלך נחה מעט."
החזרתי את מבטי ללולה שהביטה בי בענייה שונות הצבע. "אני אחזור עוד מעט, בסדר?" אמרתי לה ולטיפתי את ראשה קלות. "תשני קצת, את זקוקה למנוחה."
לולה יבבה מעט, אבל עשתה כבקשתי שהניחה את ראשה על המיטה, מה שהיא תמיד עושה שהיא הולכת לישון.
נשקתי לראשה בעדינות וקמתי על רגליי, פני מתעוותות מהכאב המפתיע.
"בואי איתי," קימברלי שמה את זרועי מסביב לכתפה ועזרה לי בכך שנתנה לי משהו להישען עליו. היא הובילה אותי מחוץ לחדר ושוב אל תוך הסלון. היא הושיבה אותי על אחת מספות העור שנחו בצורת ח' בסלון וירדה על ברכיה ממולי, בוחנת את ברכיי המדממות שהכתימו את מכנסיי הג'ינס שלי.
"זה כואב?" היא שאלה והצביעה על ברכיי.
"כן," עניתי לה קצרות.
"אני אלך להביא כמה דברים, תנוחי קצת בינתיים, בסדר?" בלי לחכות לתשובה שלי היא התרוממה ונעלמה במסדרון שבאנו ממנו.
נאנחתי ונשענתי אחורה על הספה הנוחה. איך נכנסתי לכל זה? כל מה שרציתי היה לגנוב לה את התיק בשביל שהיה לי קצת כסף בשביל לאכול. ועכשיו אני יושבת באמצע סלון שעולה יותר מבית ממוצע, בתוך בניין יוקרתי שאני רק יכולתי לחלום על להיכנס לתוכו, ובנוסף אני והכלבה שלי פצועות. איך כל הדברים התגלגלו לזה?
"את עדיין כאן," קול עמוק אמר לידי וגרם לי לקפוץ בבהלה. הייתי כל כך שקוע במחשבות בזמן כל כך קצר שלא שמתי לב למה שקורה מסביבי. הסתכלתי למעלה אל אותן עניים אפורות ורושפות, אותו פרצוף מוכר שממש לא רציתי לראות באותו הרגע.
"מה אתה רוצה?" נאנחתי בכעס וראשי חזר לנוח על הספה.
"שלא תיהיי כאן," הוא ענה לי ושילב את ידו על חזו.
"גם אני לא, מר גאון." התלוננתי ושילבתי את ידיי על חזי בדיוק כמוהו. "אבל הכלבה שלי ישנה, אז שהיא תתעורר לא תראה אותי יותר."
"לא נכון," הוא אמר והניד בראשו. "את תישארי פה הלילה."
הבטי אל תוך עניו האפורות שוב, מנסה להבין מה בדיוק הולך בראש שלו. אני בעצמי הייתי כל כך מבולבלת מדבריו. "על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו לבסוף.
"כמה שאני לא מחבב אותך, אני מכיר את אמא שלי." הוא משך בכתפיו. "היא תכריח אותך להישאר לישון כאן הלילה, במיוחד שהכלבה שלך וגם את פצועות." הוא נאנח וירד על ברכיו כך שהיה בגובה עניי. "תקשיבי, אמא שלי היא אישה נחמדה ותמימה מדי, ואני לא צריך אנשים כמוך שינצלו את התמימות שלה."
"אני לא מנצלת שום דבר, אני בכלל לא צריכה את הסימפתיה שיש לה אליי!" קראתי והנפתי את ידי באוויר. "אני שרדתי מספיק זמן בעצמי לבד, אני לא צריכה עזרה מאף אחד, ואני גם לא צריכה בחורים עם אגו נפוח כמו שלך לבוא ולרדת עלי!"
ג'ייסון שתק. הוא רק הביט בי שוב בעניו האפורות שהפעם נפלו עליהן כמה שיערות שחורות. הוא בסוף נאנח וקם על רגליו. הוא הסתובב בשביל ללכת משם, אבל הוא לא זז. הוא רק בהה בחלל הריק ושתק.
"איפה הדברים שלך?" הוא שאל לבסוף.
"מה?"
"איפה הדברים שלך," הוא חזר על דבריו. "אני אשלח את אוון להביא אותם."
"אני לא צריכה את הטובות שלך," אמרתי לו בכעס, אבל בפנים דווקא הייתי אסירת תודה שהוא הציע זאת.
"אל תשחקי איתי, פשוט תגידי לי איפה הם וזהו!" הוא קרא בכעס, ידו נקפצות לאגרופים משני צדי גופו.
שתקתי לכמה שניות, נותנת לעצבים שלו להירגע מעט לפני שאדבר שוב. "למטה, ליד הכניסה בחוץ."
"יופי," הוא נאנח וסוף סוף הלך משם בצעדים אטיים שהדהדו ברחבי הסלון השקט.
מה שהפתיע אותי הכי היה החיוך הקטן שצץ על שפתיי שהוא יצא מהבית וטרק את הדלת אחריו. לא נראה לי שאוון ילך להביא לי את התיקים למרות הכל, אלה מישהו אחר שלא רצה להודות בזה.