לא שייכים לדם -פרק שמונה עשרה.
זה היה יום חם למדי.
הילד רטן כשהוא פונה לסמטה צדדית. הוא שנא את החום שמגיע עם סוף שנת הלימודים, גם לא עזר שהתיק על גבו היה כבד מהרגיל. הוא רק רצה להגיע לביתו הממוזג הכי מהר שאפשר למרות שידע מה יקרה שיחזור לשם. זאת סוף השנה השישית שלו בבית הספר, ואביו הכין נאום שלם על בחירת החטיבה שאליה הוא ילך וכמה שהבחירה תשפיע על עתידו. שעמום.
צליל קריעה חלש נשמע כשאחד מהתאים נקרע ופיזר ספרים רבים על המדרכה. היום הזה יכול להיות גרוע יותר? הילד מיהר לאסוף את הספרים שנפלו, אבל הם פשוט החליקו מידיו שוב ושוב.
"רמוס!" קול עליז הגיע לאוזניו. "הו, אתה צריך עזרה עם זה?"
הילד הרים את ראשו והסתכל על הילדה שעמדה בפתח הסמטה. שיערה החום הכהה היה פזור ומסורבל לחלוטין, עיניה הסגולות בחנו אותו בשקט. הילד הנהן והילדה מיהרה לאסוף כמה מהספרים שנפלו.
————
דם פקח את עיניו.
הוא היה צריך להעיר את עצמו מוקדם יותר. הוא התיישב על מיטתו ושפשף את המצח שלו בעצבנות, הזיכרונות רק הכאיבו יותר ויותר עם כל יום. הרעשים המכניים הטורדניים מלמטה היו חזקים מהרגיל, לא משהו שקורה הרבה. הוא קם מהמיטה, וחטף את המעיל האדום שלו. הוא מיהר להשחיל את ידיו לתוך השרוולים ויצא למסדרון, הוא יצטרך לברר מה קורה למטה.
הוא נכנס למעלית הקרובה ביותר ולחץ על הלחצן הנמוך ביותר, ביפ קטן נשמע והמעלית התחילה לרדת למטה. דם לא הופתע כשהרעשים המכנים התגברו, הרי הוא ירד למרכז המפעל. הידוע יותר בתור חדר המכונות.
דלתות המעלית נפתחו בבת אחת כשהגיעה לקומה הנמוכה ביותר. הוא יצא במהירות מהמעלית לפני שהדלתות נסגרו. חדר המכונות לא היה דבר מרשים ביותר. הוא בהחלט היה ענקי, ומלא במכונות משונות וגדולות, אבל דם לא התמקד בזה. מהמעלית התפרש גשר לבן וארוך שהגיע עד למיכל ענק באמצע החדר, למיכל היו מחוברים צינורות שהגיעו עד לתקרה הגבוהה. במיכל צף מקור הכוח של המפעל, אישה בשם דאון.
דם רץ לכיוונה בחוסר סבלנות. הוא רצה תשובה לרעשים, והוא רצה אותה עכשיו. שלוש שנים של פיתוח ניסויים לימדו אותו שאם הוא רוצה משהו, אסור לו לחכות לכלום, הוא חייב להשיג אותו במהירות. דם עצר מול לוח הבקרה שמול המיכל. הוא לחץ על אחד הכפתורים והנוזל הירוק שבמיכל נשאב בחזרה ודאון קרסה על הרצפה.
קול החבטה הדהד בחדר. דאון קמה באיטיות ובשקט על רגליה, גופה זהר בצבעי סגול וכחול. היא נעמדה לרגע ואז נפלה על קיר הזכוכית, היא הניחה את שתי ידיה על הקיר השקוף והרימה את ראשה. זוג עיניים סגולות וזוהרות בהו בדם. עשן כהה בצבע לבנדר החל לצאת מעיניה כשבחנה אותו.
"שחרר אותי!" שאגה דאון וחשפה את ניביה.
דם נרתע לרגע. הוא מעולם לא ראה אותה ככה, היא תמיד שלטה בעצמה. משהו גדול קרה באותו הלילה, זה הדבר היחיד שיגרום לה להתנהג ככה. דם התקרב למיכל אבל לא נגע בלוח הבקרה, הוא הביט לתוך העיניים הסגולות.
"זאת לא את." הוא אמר בבטחון. "את לא חלק מסופי. תרגעי."
דאון הביטה עליו לרגע אחד, ואז השפילה את ראשה. הזוהר שהקיף את גופה החל להתפוגג כמו העשן שיצא מעיניה. היא הרימה את ראשה בשנית והסתכלה על דם בעיניים סגולות ורכות.
"אתה טועה," דאון עזבה את הקיר והתיישבה, היא לא ניתקה את קשר העין ביניהם. "זה כן היה חלק מסופי. זה קרה לה רק כשהיא באמת כעסה, והיא אף פעם לא כעסה לידך."
דם בהה בה, לא מצליח לקלוט את דבריה. "למה זה קרה לך?"
"הרגשתי משהו," אמרה דאון בשקט. "הרבה זעם, ניסיתי לאתר את המקור כשאתה הערת אותי. מעט זעם חדר אליי והוא השתחרר כשראיתי אותך. תזהר."
"אז יש מישהו ששונא אותי?" שאל דם. היה קל להאמין לזה, הוא עשה הרבה טעויות בחייו.
"כן, ובכל ליבו."
"טוב לדעת. את יודעת מי זה?"
דאון הנידה בראשה. "כמו שאמרתי, כשניסיתי לחפש את המקור לזעם אתה הערת אותי." היא שתקה לרגע ואז הוסיפה: "אבל אני יודעת שהוא נמצא ביער לא רחוק מכאן."
"מעניין." מילמל דם. הוא לא זכר שאחד מהאנשים ששונאים אותו יודע על קיום המפעל.
דאון עצמה את עיניה. "כדאי לך לשחרר אותי עכשיו." היא אמרה בשקט, "מישהו יורד במעלית, והוא לא שמח במיוחד."
דם הביט בדאון לרגע, היא נראתה רגועה לגמרי. שונה לחלוטין מאיך שהיא התנהגה לפני דקות אחדות. הוא פנה אל לוח הבקרה ולחץ על כמה מהכפתורים. הדלת השקופה של המיכל נפתחה, כמעט באותו הרגע שדלתות המעלית נפתחו. דם הסתובב.
וראה את ג'נט יוצאת מהמעלית בהבעת פנים רצינית.
תגובות (2)
מאוד אהבתי.
את לא מבינה איך הפרק הזה העלה את מצב הרוח. אני כבר כמה ימים מתרוצצת בין רופאים ובדיקות בגלל איזו דלקת מטופשת, וזה נמאס לגמרי. אני עכשיו באוטובוס, ורק רציתי לבדוק אם יש משהו חדש (ומעניין) שיעביר לי את הזמן, כשראיתי שפרסמת פרק חדש.
ואיזה כיף שיש מידע על דם! (באמת תהיתי מה השם האמיתי שלו, אם הילד זה הוא כמו שאני מניחה)
פרק נהדר, כמו תמיד :)
תודה! אני שמחה שעודדתי אותך. וכן, הילד הזה הוא דם. (: