פסיכה וקופידון-פרק 7

קופידון שכב על הארץ,מתבוסס בדמו ללא רוח חיים.
פסיכה אחזה בו,מזילה דמעות.
פרספונה,הרוח הנעימה נשאה את שניהם אל הארמון.
פסיכה ניגשה אל ונוס.
"ונוס יקרה.."ניגשה אליה,בוכה.
"את עדיין כאן?"קראה ונוס בעצבים.
"באתי לבקש את עזרתך."היא ענתה לה בוכה.
"לא אוכל לעזור לך! הסתלקי מכאן,חצופה!"שוב סילקה אותה.
"זה בקשר לבנך..הוא..הוא.."אמרה פסיכה.
"הוא מה?..מה קרה לו?"שאלה ונוס מודאגת.
"הוא איננו."אמרה לה,פסיכה..
"מה את מנסה לומר לי?"ניסתה ונוס להבין.
"הוא מת."אמרה פסיכה לבסוף,"קופידון מת."
"לא!!"קראה ונוס ורצה אליו מהר.הוא היה מוטל על הארץ.
אימו נגשה אליו,מביטה בו בצער.
"רוצחת!"קראה ונוס,"הרגת אותו!"
"ליבו לא עמד בזה. הוא מת מצער."ענתה פסיכה.
" צער שאת גרמת לו!"אמרה ונוס,"הוא כל כך אהב אותך וזה מה שעשית לו! הוא מת מכאב לב."
"הפסיקו שתיכן!"קרא אז אחד האלים,"צעקות והאשמות לא ישיבו אותו לחיים."
קופידון הושכב במיטתו,כשאימו ומשרתיה מכינים את ארון הקבורה שלו.כאל,הוא ייקבר על ההר,בהלוויה שמיימית.פסיכה ישבה ליד מיטתו,מלטפת אותו,נוגעת בשיערו.
היא אהבה אותו.ורק כעת,היא נוכחה לדעת עד כמה.שכן,בלעדיו,לא תהיה עוד אהבה בעולם.
פסיכה הביטה בו ובכתה,כפי שלא בכתה מעולם.שכן,היא מעולם לא ידעה אהבה.אך,בפעם הראשונה שחשה כך,האהבה הזו נלקחה ממנה ע"י המוות.

"אני אוהבת אותך…"היא אמרה בצער,כשאחת מדמעותיה טיפטפה אל תוך הפצע שלו.
משהו,החל מתחולל שם.אור יקרות חזק ובוהק הקיף אותו לפתע.ופסיכה שהניחה את ראשה על חזהו החלה לפתע לשמוע את נשימותיו.את הלמות ליבו.דם החל זורם בעורקיו השמיימים.
היא הרימה את ראשה,מביטה בו..כשלפתע פקח את עיניו הכחולות.
נושם.מביט בה .נוגע בפניה,כלא מאמין.
"קופידון.."הביטה בו,מאושרת לראותו בחיים.
"פסיכה.."אמר,קם אט אט ממיטתו ונעמד לידה.
כנפות הלבנות,והצחות כשלג זהרו באור חזק.
כשידיו אוחזות בידיה,והוא מביט ישר אל תוך עיניה במבט כה מאוהב.בלב הולם.
"אני אמות אם לא אנשק אותך עכשיו.."אמר,משתוקק לנשק אותה ובנשימה אחת,נשק לשפתייה.
כשלאחר מיכן התחבקו.
"אהוב מתוק שלי.."אמרה,נאנחת בזרועותיו.
כשכעבור מספר שניות הוא כרע על ברכיו,אוחז בידה.
"פסיכה אהובתי..את היא כל מה שארצה בחיי..התינשאי לי?"שאל אותה.
פסיכה הביטה בו בזוג עיניים מופתעות.מאוהבת בו עד כלות נשמתה.