תמיד היה אותך- פרק 27

פרק 27- פאשניסטה חדשה.
ליטפתי את הקלידים הלבנים.
המגע שלהם העביר בי תחושה מוכרת שלא הייתי בטוחה שרציתי להיזכר בה.
~
"אל תשכחי להשתמש גם בזרת." היא הזכירה לי ברכות.
התרווחתי על דרגש העור השחור.
הנחתי את ידיי בעדינות והתחלתי לנגן.
מילים וצלילים זורמים מאצבעותיי ופי במלודיה נעימה.
גופי נע עם אצבעותיי שתופפו על הקלידים ויצרו את שרשרת התווים שהתייצבה מולי על הדף הלבן.
סיימתי את התוו האחרון ועצמתי את עיניי מאריכה את הדגדוג הנעים שהתחיל באצבעותיי ועבר לכל גופי.
"זה היה מצוין ילדה שלי. כל הכבוד." היא ליטפה את גבי בחמימות.
"תודה אמא."
~
נאבקתי בדמעות שעמדו בעיניי.
לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות בבית ספר.
"את מנגנת?"
קפצתי בבהלה למשמע קולו.
הסתכלתי ופגשתי בעיניו המדהימות שאמרו כל כך הרבה בכל כך מעט.
"לא." השבתי בקצרה.
היה נראה כאילו הוא יודע שאני משקרת.
קמתי מהכיסא המרופד וחטפתי את התיק שלי שנח לצד רגל הפסנתר.
חלפתי על פניו כשיצאתי בסערה מהחדר.
"חכי רגע." הוא רץ אחריי.
"למה את לא בשיעור?" הוא שאל כשהשיג את הקצב ההליכה המהיר שלי.
למען האמת, לא ממש ידעתי לאן אני הולכת.
"כאב לי הראש." שיתפתי את התירוץ להתחמקות שלי משיעור ההיסטוריה הארוך והמשעמם.
"אפשר שתעצרי רגע? וואוו את הולכת מהר." הוא ביקש והתנשף.
עצרתי והסתכלתי עליו בלית ברירה.
"מה?" שאלתי בקוצר רוח.
הוא בחן את פניי במבט שקשה לי לפרש ולא ענה.
גילגלתי את עיניי והמשכתי ללכת במהירות.
"איך זה שחזרת להיות קרה אליי? חשבתי שהתקדמנו אנשיהו בדייט שלנו." הוא קרא.
עצרתי במקומי ונשמתי עמוק נאבקת בדחף להסתובב ולהסתכל בעיניים המדהימות שלו שרק רציתי לראות עוד ועוד.
"אתה בא להחמיא לי? כי זה לא נשמע ככה." צעקתי לו והמשכתי ללכת.
"נו תדברי איתי שניה." הוא סובב אותי משתי כתפיי.
תחושה חמימה עברה מידיו אל כל גופי ואני עצמתי את עיניי מנסה לגרש את הדגדוג הנעים שהשתכן באזור חלציי.
"אל תעשה את זה בבקשה." אמרתי בנשימה אחת.
פתחתי את עיניי ונמלאתי רצון להרים את ידי וללטף את הזיפים הסקסיים שניקדו את לסתו המרובעת.
"את מה? את זה?" הוא שאל והעביר את ידיו אל עורפי לא מסיר אותם מגופי לרגע.
עצמתי את עיניי בעונג.
"או את זה?" הוא אמר בשקט והחליק את ידיו במורד גבי ומקרב אותי אליו במכה חזקה כשידיו לופתות את גבי התחתון.
עיניי נפתחו בהפתעה.
ההשפעה שלו עליי הייתה גדולה וחזקה מדי כדי שאמחה.
הבל פיו היה חמים על פניי והרגשתי את בית החזה שלו עולה ויורד.
הוא הסתכל עמוק אל תוך עיניי במבט עמוק.
כל גופי היה מאובן וקפוץ אך מבטי התרכך אל תוך עיניו במערבלות של צבעים ורגשות.
" העיניים שלך מדהימות." הוא אמר בקול נמוך מבלי להניד עפעף.
"אדיר." קול עמוק קרא מהמשך המסדרון והחזיר אותי אל המציאות העגומה.
דחפתי את אדיר במהירות ממני וסידרתי את בגדיי שהתקמטו ממגעו.
"היי אבא."
אלוהים אדירים מה אני עושה עכשיו?!
ללכת? או להגיד לו שלום?
אדיר הולך להציג אותי?
"אני שמח להכיר את הבחורה החדשה שמככבת בעיתונים תחת שמי." הוא אמר בחיוך והושיט את ידו.
הושטתי את ידי ורגע לאחר מכן גבותיי התרוממו.
"סליחה, איך קראת לי?" שאלתי כשלחצתי את ידו.
" התמונה שלך מהגאלה, שמופיעה בוואי נט." הוא הנהן.
מבטי הפך ממופתע למבולבל.
"סליחה שוב, איזו תמונה?" שאלתי.
"אדיר, לא הראית לה?" הוא פנה אל בנו.
עכשיו יכולתי להבחין שלמרות שאדיר גבוהה ממנו בחצי ראש, הדמיון היה ברור.
"אנחנו עכשיו הולכים לראות. אתה יודע, זה התפרסם רק הבוקר, ועוד לא הייתה לנו הפסקה מהלימודים." הוא ציחקק בעצבנות.
"אוקיי ילדים. תחזרו לשיעור אחר כך, שלא יגידו שהבן שלי והחברה שלו מקבלים פרוטקציות." הוא סיכם והלך.
"תמונה שלי בעיתונים?!" פניתי אדיר בלחישה רועמת וחבטתי אל חזהו.
"זה מה שרציתי להגיד לך." הוא אמר וחייך חיוך לחוץ.
שעטתי אל עבר המזכירות.
"היי חנה, זה העיתון של היום?" שאלתי את המזכירה שלנו והצבעתי על מגזין הפנאי פלוס שהיה מונח על הדלפק.
היא הרימה את מבטה בעצלות והסתכלה עליי מבעד למשקפיה.
"מה שאלת?" היא שאלה בקולה הצורמני.
"העיתון הזה, מהיום בבוקר?" שאלתי שוב.
היא הנהנה וחזרה להסתכל במחשב שלה.
עילעלתי בעיתון במהירות עד שאת מבטי צד צבע אדום.
חזרתי אל הדף במהירות ופניי התעוותו בלחץ.
מתחת לכותרת, ' בת זוגתו של אדיר יפרח הגיעה לגאלה החגיגית של טניה בוקשטיין הופיעה בשמלה משגעת ויוקרתית. האם מתגלה לנו פאשניסטה חדשה באזור? והאם בין השניים יש קשר רומנטי נסתר?' התנוססה תמונה צבעונית שלי ושל אדיר מחובקים על השטיח.
הרגשתי את פניי מאדימות.
הסתובבתי אל אדיר מתנשמת בעצבנות.
"פאשניסטה חדשה?! קשר רומנטי נסתר?! ווטדפאק!" צעקתי עליו וזרקתי על חזו את העיתון שבידי.
הוא תפס אותו והשליך אותו על הספה.
"אמרתי לך שהיא דיברה איתי עלייך!" הוא התגונן.
הוא הסתכל לעבר חנה ואז משך אותי החוצה.
"מזה משנה? לא אמרת לי שהולכים לפרסם תמונה שלי! ובמיוחד לא איתך!" צעקתי עדיין.
הייתי כל כך עצבנית מהחדירה לפרטיות הזאת.
"למה את צועקת עליי? אני גם לא ידעתי!" הוא הרים את קולו.
"לא היית צריך לדבר איתה עליי!"
"מה את רוצה שאני יעשה עם זה?! היית יפה אז היא שאלה עלייך!" כל פרצופי התקמט מהמשפט הזה.
"אני מצטערת. בפעם הבאה שנהיה בפריז, אני אדאג להיראות רע כדי שלא יצלמו אותי." אמרתי בציניות.
חיוך קטן הבליח מזוויות פיו.
"מה?" שאלתי בטון נבזי, מופתעת מהשינוי המהיר שלו.
"סתם," הוא אמר בשקט והשפיל את מבטו לרגלו שחפרה בדשא.
"נו, מה?" אמרתי בטון תקיף יותר.
"פשוו, אמרת בפעם הבאה שנהיה בפריז. הוחמאתי מזה שאת רוצה לחזור איתי לפריז." הוא אמר כמו ילד קטן.
גלגלתי את עיניי והכרחתי את פי לא להתרומם לחיוך.
"אתה פשוט מעצבן." אמרתי והלכתי משם משחררת את פי לחיוך גדול ובלתי נשלט.
פשוט מעצבן.