אהבתו של הגנן העיוור

היה היה פעם גנן עיוור שאהב להשקות שדות רבים של פרחים.
הוא טיפח והשקה את כולם וכולם זרחו סביבו ואהבו את הגנן.
מלבד הגנן הזה הגיעו עוד גננים, חלקם השקו את כל הפרחים, חלקם השקו רק שדה אחד ואחדים השקו רק פרח אחד.
אך הגנן שלנו זרח יותר מכולם.
זה היה מקומו, להשקות ולטפח את כל הפרחים ולגרום להם לאושר.
יום אחד הבחין הגנן בפרח אחד שונה מכולם והתחיל לטפח אותו יותר מכל שאר הפרחים.
הוא החל לתת לו יותר ויותר מאשר הפרחים האחרים ודבר זה נהפך להרגל.
הפרח גרם לו להיות יציב יותר והעיוורון התחיל להחלש.
הפרח היה המקום החם של הגנן, בו פרק את כל צרותיו.
הגנן נהנה מאוד מטיפוחו הבלעדי של הפרח המיוחד, משום שרק לו הפרח העניק את אהבתו ואת יופיו וגם משום שראייתו השתפרה עם טיפוחו של הפרח.
הגננים האחרים שמו לב לטיפוחו של הגנן בפרח המיוחד ולכן לא העזו להתקרב או אפילו לנסות לטפח אותו, כי ידעו שהפרח הוא של הגנן שלנו.
הפרחים האחרים החלו לחוש בעזיבתו של הגנן ורצו שוב את האושר ואת היחס של הגנן ולכן המשיכו לנסות להשיג את תשומת ליבו של הגנן.
הגנן שאהב כל כך פרחים ראה איך הפרחים גדלים ומצמיחים עלי כותרת חדשים והתחיל לטפח לאט לאט גם אותם.
הפרח המיוחד שהיה רגיל ליחס האחר והבלעדי של הגנן החל לכעוס, משום שהיה בניהם מעין הסכם של בלעדיות אחד כלפי השני.
כאשר הפרח העיר לגנן על פעולותיו הלא הדדית, כי הפרח לא נתן שאף גנן אחר יעסוק בו, הגנן התעצבן והחליט לעזוב עבור טיפוחם של פרחים רבים, כי שם הוא מקומו.
הפרח נשאר עזוב ועצוב אך עד מהרה הגיעו לא גנן אחד ולא שני גננים, עשרות גננים לטפח את הפרח, והגנן שלנו שרק אהב לטפח המוני פרחים ראה איך הפרח המיוחד זוכה לאהבה אחרת ללא מעצורים ואיך הוא מאושר ובטוח עכשיו יותר מאשר אז.
והגנן שלנו חזר למקומו הרגיל, משקה את כל הפרחים עד לפעם הבאה.