המלחמה ברשע ( פרק 13 )

מיד אחרי טום, אוחנה נפל על ברכיו גם כן. מייבב כמו תינוק. לפתע הרים את ראשו והביט חזרה בחורחה, כאילו נזכר בעובדה שהוא לא הבן אדם היחידי שקיים בעולם. נזכר בכך שהוא חלק מסיטואציה. הידיים והרגליים של חורחה רעדו לפרקים.
הפוסטר לא היה של טום בגיל העכשוי שלו, אם כי בגיל יותר מאוחר, בסביבות הארבעים והשלושים היה אפשר לנחש. אבל לא היה נתן לטעות בעורו השחום ובצורה בה התפסלו פניו. הוא היה נראה רגיל לגמרי, כמעט מחייך בפוסטר הנייר.
המחשבה הראשונה הרצינית בנושא שעלתה לרובין בראש היא שמדובר בבדיחה, אבל שום דבר מהמאורעות סביבו לא תאם את המחשבה הזו. אם כך, האם הזקן סבור שכל הרשע כולו מסתכם בתמונה על הקיר של חברו טום?
אם ג'ון הוא גירסה צעירה של אוחנה, בעקבות שיערם הבהיר ועורם הבהיר שחלקו- ואם יורשה אז גם זיקה מסויימת לריאליזם ומציאות שלא חלפה עם השנים, אז הרי שבאיזשהו שלב כל אחד מהרביעיה היה צריך לחשוב לעצמן מה קרה לטום בדרך. המחשבה המתבקשת הייתה שבצורה קלילה ביותר התנתקו דרכם. רובין מעולם לא העלה בדעתו משהו עמוק מזה. לא הייתה סיבה.
אין ספק, יש בפניהם קשר גדול מאוד ורחב של מעשיה בזמן, שלהגיע אליה בצורה המוחשית האמיתית שלה- אין להם כרגע יכולת. רק אל השאריות של מה שהיה אחר כך ומה שהתקיים לפני- שאריות אלה הם חבורתם האומללה. הכיצד הם אמורים להרכיב בצורה כה מעורפלת פזל, כשיתכן כי השטן נמצא בפרטים הקטנים ביותר של הפרשה? העניין הדאיג.
הידיים של קרי הונחו על פניה. היה קל לזהות שאין היא יכולה להתמודד עם כל זה. עיני הענבר שלה לא נראו לגמרי מזועזעות, אם כי משתנות להבנה שהיה אפשר לנחש שתפגע בה לטווח ארוך. יתכן כי ערב זה יופיע בסיוטים שלה. במחווה אבירית שרובין מעולם לא ידע שטמונה בו, הוא רצה ללוות אותה חזרה למימד הזמן שלהם, ולהרחיק אותה מכל הטירוף חסר הפחד. המחשבה הסתמית הזו, נתקעה במוחו, למרות שהיה ברור כי אין לו שום יכולת לבצע את הדבר- לא עכשיו כשהם נמצאים בקצה הפרשה. רגע אחרי שהבין שאינו מצליח להימלט ממחשבות הנוגעות בהצלת פריטים תמימים וחפים מפשע- הבין כי המחשבה הזו מהווה דפוס התנהגות שכנראה בחיים לא השתנה. וכנראה שבחיים לא.
בהרבה מאוד כוח והימור, רובין פנה אל חורחה ואוחנה בטון מבטיח. "תראה לי." העיניים שלו התכווצו לידי חריצים קטנים. הוא מוכרח לראות את הפיל בחדר, זה שעלול להובילם להזיע במיטה מסיוט, זה שהזוג שומרים מעיניהם.
חורחה הסתובב על מקומו כמו ציר. עיניו היו נראות מבקשות עזרה. מצביעות על קרי בעיקר, הניח רובין, שעומדת ממש שם. מדוע הזקן רוכש לה חיבה מיוחדת? או שמא הוא נוהג באותה צורה עם כל מין הנקבה? האם הפרשה יכולה להיות קשורה בה ולכן הוא מעדיף לא לחשוף אותה בפניה? האם הוא חס עליה בדיוק כמו שרובין חש בנוגע לחוסר המוכנות שלה להדוף מצבים לא נעימים, או שמא קיים בניהם איזשהו קשר, משונה שאת טיבו לא נתן לנחש.
אולי זה לא היה המקום של אף אחד מהם להחשף לדברים שהעתיד צופן. האם כל מה שקורה פה הוא רק טעות אחת גדולה שאין ביכולתם לראות? האם חורים בזמן זו טעות, האם כל מה שהם עושים פה זה עיוות גדול מאוד של המציאות? האם הם מחוררים את רצף הזמן? האם בגלל שטויות מייסרות שעלו לראשם הם הולכים להשמיד בטעות את כל השתנות החומר במרחב? האם יהיה קיים בכלל אדם שיוכל לסלוח להם על זה?
כל המחשבות האלו שהציפו את ראשו, הותירו אותו כאוב לב; 'היה הייתה מעשיה על ילד משועמם שהחליט לשכנע את חבריו שהם נועדו להציל את היקום, על מנת להפיג את השעמום שלו. הוא חזה בדברים משונים שנגלו אליו, והחליט לנצל את פגמי היקום לטובתו האישית, תוך כדי שכנוע עמוק בצדק. לבסוף, גמר משחית ומערער את כל המרחבים האין סופיים והקוסמים, משמיד מי יודע כמה נפשות'. 'המשחק המטומטם ביקום' , היה שם אירוני לעיתון שבחיים לא יצא לגביו- אבל אין ספק שכל אשר נעשה, לא נעשה מרשע או רוע. אולי הוא עצמו הוא עוד שערוריה עם תמונה כמעט מחייכת בעיתון. ואולי רשע לא קיים בעצם. אולי רשע זו גרסה מצערת של טמטום חסר גבולות. כל כך חסר גבולות עד שהוא פרץ מתוך המוח אל היקום, שבר את גבולות המרחב האין סופיים, ובכך ניפץ הכל. כאילו הייתה זו בועת זכוכית דקה שהפרידה בין הכלום להכל, שהטמטום שנע מהר ממהירות האור הצליח לפצלח לשניים.
הזקן הפנה אליו את הגב. אצבעותיו הארוכות תפסו בחולצתו הבהירה ומשכו אותה מעלה. היה זה מחזה מוזר ונראה יוצא מהקשר, כאילו לפתע נעשה קט בסרט ונכנסה סצנה אחרת. אך לא הייתה זו סצנה אחרת, היה זה אותו סרט איימה. החולצה ירדה וחשפה אין ספור שלל של פגמים. היה קשה לרגע או שניים להאמין למה שרואות עיניו, כאילו לחבר את העובדה שהגוש הנגלה לעובדה שזה גב של מישהו, לא הסתדר לו מבחינה לוגית. בטח לא של זקן מליצי זה, רק שעתה נדמה היה שהצלקות מתחברות עם אופיו ומשלימות אותו. היו אלה צלקות ארוכות. כאלה שהותירה שוט. עמוקות ואף דהויות, כאלה שאתה יודע שמי שעבר אותן היה חייב לבכות, לא משנה מי הוא, גם אם הוא נראה כאילו אפילו ביום שבו נולד לא בכה.
הסימנים המבעיטים הופנו לכיוונם, חרף כיוון פניהם של אוחנה וקרי. על פי מבט עינו של אוחנה נתן היה לנחש שכבר היה לו מושג סביר ביותר מה קורה. אישוניו הצתמצמו בבהלה, כאילו זה עתה קיבל אישור על מה שתמיד ידע בביהור אך חשש ממנו. קרי נראית ניזונה מהבעת פניהם של אלו שעמדו עם הפנים אליה, וזה הספיק לה כאילו כבר יכלה להבין.
כשהזקן שם את החולצה בחזרה, הוא הסתובב אליהם בתנופה מסחררת ואצבעו הזדקרה לכיוונו של טום. "זה הוא עשה את זה!" צעק ברטט קריאת מלחמה איומה. הוא שאג כמו אריה שאיבד את הבן שלו. וכמו גיבור מלחמה שאיבד את היד. לא היה זה הוא שדיבר, המילים שפרצו הן שדיברו מעצמן, בוקעות בכוח מתוך מעמקי הקול והגוף שלו.
עיניו של טום התרחבו לרווחה. פניו הנאים והמעט נשיים, שהבנות כל כך אהבו אותו בזכותם, נראה בעת מצוקה וחרדה.
"לא נכון." צעק עליו בחזרה. הצעקה נשמעה כמו כלב נובח, כלב מפחיד ואכזר שמאיים על מקור הסכנה לא להתקרב יותר. "אל תשקר." צעק עליו.
הוא רץ אל פינת החדר, כאילו אש מתלקחת לכדה אותו שם. קצות אצבעותיו נצמדו אל שני הקירות מאחוריו. הוא הביט בחורחה כאילו הוא מוכן לרוץ ולתקוף את המפלצת החולה שמאיימת עליו בכל רגע, לרוץ בין הלהבות, לדרוך עליהן ולהיכוות, כדי לצאת מהבית הבוער אל מקום מבטחים בו האש לא מאיימת לעכל אותו בעודו חי. ידיו נמתחו מהקיר כמו קפיץ שמאיים להשתחרר.
"זה אתה." חורחה זעק, "זה אתה, זה אתה, זה אתה." עיניו הצתמצמו ברוע פראי, מאשימות בפשע נורא את האדם אשר אנס אותן, חונק את עצמו מהמילים שהשתרבבו מפיו ללא הכרה.
"שקרן!" הצווחה של טום פילחה את החדר, וחצתה אותו לשניים, כמו רעידת אדמה אכזרית בתוך האוזן של כולם. הייתה זו צווחה אנושית ואנושה, נוראית לשמיעה ומנטרלת את יכולתך לזוז או לחשוב, צווחה שתוקעת אותך במקום כמה שניות בלי יכולת להתמודד בכלל, של חיה מסכנה שנלכדה ברשת.
כשרובין הביט בטום, הוא ראה את אותו חבר שלו משכבר הימים. אותו ילד חנון ועדין, שהאח של ג'ון הכי אוהב לשחק איתו, שאפשר לשים לו שייק מוזר בתחתונים. שהבנות הכי אוהבות לדבר אתו. אותו נער, שאולי מצער לשמוע את תמימותו אשר בעתיד נגזלה ממנו, לא ידע מה זה רשע.
כשרובין הביט בעצמו בזמן עתיד, בחורחה, הוא ידע שהוא דובר אמת. הפגיעות בפנים הצפופות שלו הסגירה זו. למעשה הוא הסגיר כל כך טוב שהוא דובר אמת, עד שכבר רובין לא יכל שלא להתחבר לרגשותיו ולהרגיש כאילו היה זה עורו שלו שנחרך תחת זרועו של החבר הכי טוב שלו. אבל לא, אסור לו להאמין בזה, זה עדיין לא קרה. וגם אם זה בטוח יקרה, טום עדיין לא אשם. האין זה פשע חמור להאשים אדם כשאין דבר בכפיו?
אם טום האמין או לא בדברים שהואשם בהם, זאת לא ידע. כשהביטו עיניו העדינות של טום אל עברו של אוחנה, עיניו של אוחנה הנהנו בצער. כאילו מאשרות בעדינות שאין הן יכולות להכחיש את האשמות שהתגלו כלפיו. טום הסיט ממנו את עיניו האדומות, הבוהקות, הפתוחות מדי וחזר להביט בצורה חרדתית בכל דבר שזז בחדר, כאילו כל רגע מישהו עשוי לקפוץ עליו ולקחת ממנו את חירותו.
רובין עבר להביט באוחנה במבט מאשים. הוא לא טרם למצב, ובכל זאת היה נדמה שהוא האדם היחיד שהוא המבוגר האחראי פה. האם גם הוא נפגע מטום בצורה כלשהית ולכן אין לו בעיה להתנהל כך במצב? ובכלל, איך זה יתכן שהצליחו השניים לשמור על מידה כה רבה של קור רוח עד לפני שכל העניין התגלה?
אוחנה התנער, נראה היה שמבטו של רובין השפיע עליו עד מאוד, ממש כאילו הפך להיות אותו אדון שעוד יהיה בשנות השלושים. פיקח, בעל סמכות, עיניים חדות ורצון טוב. זה שאוחנה היה מפקיד בידיו את חייו. הוא הנהן בהיסח דעת כיוון שישר אוחנה הפקיד את כל תשומת לבו על הזקן. תופס אותו לאט בזרועותיו ומשך אותו מעט בתנודה אחורה, בצורה סימלית שנראתה כאילו המרחק ששורר בניהם יקח אותם גם הרחק מהסיטואציה. הזקן התלבט ואז התרחק מהם עם חברו אל עבר המסדרון. רובין ניחש שיגיעו עד לסוף המסדרון שם ימצאו במרחק בטוח. טום עדיין לא יכול לצאת מפה, אבל זה די ויותר כדי להביא לו מים ולדאוג לשפיותו. העיניים של הזקן אשר יצא מהחדר הזכירו זגוגיות ביום חורף קר, מעורפלות ומתכנסות בעצמן.
ג'ון רץ מהר אל חברו, מושיט לו יד ואומר כמה דברים נעימים שרובין לא היה יכול לשמוע. רובין יצא מהחדר בתנופה, חולף על פני קרי, מחפש את המטבח כדי להצליח להביא כוס מים צלולים לחדר איפה שטום נמצא. הוא חלף גם על פני הזקן שישב בריפיון סמוך אל המדרגות, ובמבט המהיר שהצליח להעביר, רובין הרגיש שיש לו מזל טוב שאוחנה הוא החבר העתידי שלו שתמיד יעזור לו. הקרבה בין השניים כאילו הצליחה להתגבר על הכל, על כל מה שקרה בעברם וכל מה שהעתיד עוד צופן. עתיד שתמיד נראה כמו ים שקט מדי עם הרבה יותר מדי דברים מתחת לפני השטח.
כשחיפש את מגירת הכוסות ומצא אותה בדיוק איפה שהיא נמצאת גם בבית שלו, שמע רחש מאחוריו. הוא הסתובב אל הילדה בעלת שיער הארגמן מאחוריו.