׳תמיד כשאת פה׳ – פרק 2

תמיד כשאת פה – פרק 2 -״גוססת״
"למה פתאום כן התחברת אלי?" דילן שאל אותי כאשר ישבנו בקפיטריה.
"מישהו העיר לי על ההתנהגות שלי, הוא אמר לי חבל שאני יתחיל ברגל שמאל ושישנאו אותי… אני מצטערת." אמרתי עם חצי חיוך.
עברו חודשיים מאז ראיתי את כריס בפעם הראשונה, הוא לא הגיע אל בית הספר יותר. אבל בזכותו, בזכות כריס שיניתי את ההתנהגות הקרה שלי כלפי אנשים, מסתבר שיש אנשים שלא תמיד רוצים שיהיה לי רע.
אני ודילן נורא התקרבנו, מתחת לשכבות שלו מסתתר חנון, שחוץ ממני אף אחד לא גילה עדיין.
"אי אפשר לא לסלוח לך." הוא אחר בחיוך ולפתע חיבק אותי.
~
סיימנו את הלימודים ודילן ליווה אותי הביתה. "תודה אהובי." אמרתי לו בצחוק ונתתי לו נשיקה בלחי וחיבוק.
"אל תשכחי להאכיל את הילדה ולסדר קצת את הבית." התחיל לצחוק והלך.
נכנסתי לבית והופתעתי לראות את אחי רועי יושב בסלון עם בקבוק וודקה ביד, הוא אף פעם לא שותה בבית. הסתכלתי סביב וראיתי את אמא שוכבת חיוורת בספה הלבנה שבקצה הסלון, לאט לאט הורדתי את החיוך.
"חזרתי…" אמרתי בשקט, חוששת.
"הפצעים החמירו… היא גוס…" עצרתי אותו מלהגיד. הדמעות עמדו על עיניי כשהתקדמתי לסלון.
"אתה משקר! זה לא נכון! זה פשוט לא נכון…" נשברתי כשהתקרבתי וראיתי אותה במצב שלה.
"רוני שלי… לא משנה מה יהיה… תבטיחי לי! תבטיחי שתהיי חזקה. ותתמודדי עם הכול כמו גדולה." היא אמרה ודמעות נוצצות זלגו על לחייה.
"רון שלי… את השימחה והדבר הכי טוב שיש בחיים שלי…" לחשה בקושי ועצמה את עינייה.
"תזמין אמבולנס! נו תעזוב את השתייה כבר!!!" צעקתי על רועי בבכי וניערתי אותו אך הוא לא הפסיק לבכות.
"תגיעו מהר ל-׳העפר 5' בבקשה תמהרו." אמרתי נואשת לתוך הטלפון.
תוך כמה דקות האמבולנס הגיע והפרמדיקים לקחו אותה על האלונקה חיברו אותה למיליון מכשירים וחוטים.
"תישארי כאן." רועי אמר ועלה על האמבולנס.
נותרתי לבד בבית, מבלי לדעת מה איתה… אני רוצה את אמא שלי.