מחרימי הרגשות – פרק 11

"ב ו ק ר!" קרא בקול רם, מי אם לא ריצ'רד.
"מה?" שאלתי אותו בקול מנומנם.
האוזנייה הייתה על השידה שליד המיטה שלי בחדר שינה.
"מה מה, בוקר טוב, למשהו כאן יש בית ספר!" קרא ריצ'רד.
"תגיד לי, אתה באמת נהנה מלשחק איתי במשחקים כאלו שטותיים?" שאלתי אותו, בזמן שגרפתי קורי שינה מהעיניים שלי. "אתה מבין שכיוונתי שעון לעוד חצי שעה."
"אבל בית הספר מתחיל בעוד עשר דקות." אמר ריצ'רד.
העפתי מבט בשעון.
"בעוד עשר דקות ושעה." אמרתי לו.
"אז מה, תתכונן!" מחה ריצ'רד.
"בחייך, אני לא בחורה או משהו, אני מתארגן תוך עשר דקות וזהו." אמרתי.
"אויש, תפסיק כבר לפלרטט איתי."
לו ריצ'רד היה כאן הייתי בוהה בו במבט חודר, אבל הוא לא כאן, אז הסתפקתי בלנעוץ מבט מרוגז באוזנייה, תוהה כמה כייף יהיה אם אני פשוט אנפץ אותה או אפילו סתם אזרוק לאסלה ואוריד את המים, או כל דרך מקורית אחרת להפטר ממנה.
"בכל מקרה, מחר אתה מגיע אלי, מחר יש חופש, אתה מגיע אלי ומעדכן אותי בכל מה שגילית." אמר לי ריצ'רד.
"בסדר." אמרתי. "ודי כבר להציק לי. תציק לי בפגישות שלנו."
"אז לעשות פגישה כל יום?" הוא שאל.
"חיחי." אמרתי לו בקול סרקסטי. "ממתי אתה בדרן?"
"מה, אתה חושב שאני בדרן? למכור כרטיסים להופעות סטנד-אפ וכאלו?" הוא שאל.
גלגלתי עיניים בתסכול.
כנראה שאיכשהו ריצ'רד הבין שאין לי כוח, אז הוא פשוט מלמל להתראות חפוז והקשר ניתק.
את האוזנייה תחבתי לכיס, והלכתי למטבח לקחת לעצמי קערה עם דגני בוקר כלשהם, בשביל להתחיל את היום שלי.
אתמול כבר דאגתי להרשם למכון כושר. רק אחרי שחזרתי לגיל חמש עשרה, קלטתי כמה שלא היה אכפת לי באותה תקופה משרירים. זה לא היה משהו שהסכמתי לשתוק עליו, ולכן החלטתי להתאמן אפילו חזק יותר.
כשהגיעה השעה המתאימה תליתי את התיק על הכתף ויצאתי מהבית לכיוון הרכב שלי.
בזריזות נסעתי לבית הספר, בזמן שבדרך התנתקתי מעולם הנער המתבגר, ושוב המחשבות שלי נדדו לכיוונים אסורים כגון מחשבות על אבא שלי שהחלטתי לעזוב ולא לראות שוב מלפני כמה שנים, ואמא שלי שמתה ועוד אלף ואחד דברים.
לא. לא. אסור לחשוב על זה.
החנתי את המכונית שלי בבית הספר בחנייה המתאימה לתלמידים, ויצאתי החוצה.

הדבר הראשון שעמד לי מול העיניים היה גוש השרירים הבלונדיני שמכונה "דייב".
"מה אני רואה כאן?" הוא שאל, מחייך.
"אותי?" הצעתי.
"כן. אותך." הוא אמר לי.
"יופי. אז למדת כינויי גוף, עכשיו תיתן לי לעבור?" שאלתי.
הוא רק המשיך לחייך כמו גולם.
"נפלא."
"אתה כזה מוזר." הוא אמר.
התאפקתי שלא להשיב לו, אלא פשוט עברתי מאזור שהוא לא חסם, והמשכתי הלאה.
"למה אתה הולך?" הוא שאל אותי.
"כי אין לי מה לעשות שם איתך?" שאלתי.
המשכתי ללכת בלי להסתובב, בזמן ששמעתי צעדי ריצה, וידעתי שהוא עוקב אחריי.
"מה?" שאלתי.
"לא כלום." הוא אמר, ופשוט הלך משם.
"כן… ואני המוזר כאן." מלמלתי לעצמי מגחך.