אלכסנדריה| פרק 19 – ארבעת המוסקטרים.

"העולם שלנו בנוי ככה, שיום אחד כול מי שנמצא מסביבנו יעלם. יום אחד נפקח את העניים לעולם חדש בלי היקרים שלנו, בלי האהובים שלנו, עולם בו נחייה בבדידות מוזרה שמלווה בעצב.
יום אחד נקום לעולם בלי ההורים שלנו, בלי החברים, בלי השכנים הקשישים שחיו לידינו עשרים שנה.
יום אחד נישאר לבד, רק אנחנו והזיכרונות שלנו על החיים שפעם היו לנו, על האנשים שפעם הכרנו. זיכרונות שלאף אחד מאיתנו לא יהיה אכפת מהם."
"אבל…אבל אני לא רוצה להישאר לגמרי לבד, זה מפחיד."
"אל תדאגי אחות קטנה, אני תמיד אשאר איתך."
"אבל אמרת שכולם עוזבים!"
"אז אנחנו נעזוב ביחד, כדי שאף אחד מאיתנו לא יצטרך להיות לגמרי לבד."

***

שמעתי משהו פוגע בחלון שלי בעוצמה וקפצתי במקומי. התרוממתי במהירות מהמיטה, הולכת לעבר החלון ומוציאה את הראש החוצה.
סוואנה עמדה בחצר שלי ובדיוק זרקה עוד אבן קטנה שחלפה ליד אוזני הימנית "תפסיקי!" ניסיתי לצעוק חזק מספיק כדי שהיא תשמע אך לא חזק מספיק כדי להעיר את הוריי. סוואנה הרימה את מבטה לעברי והרימה את אגודלה באוויר, כאילו הבינה אותי.
מהרתי לסגור את האורות בחדר ולקחת איתי חולצה ארוכה וחמה, ואז, במיומנות שרכשתי בימים האחרונים הוצאתי את עצמי דרך החלון הקטן שלי אל עץ האלון וממנו זינקתי אל הקרקע, הפעם למזלי לא פתחתי את הברך.
"את משתפרת." סוואנה דחקה מרפק בצלעותיי בזמן שהשתופפנו ורצנו לעבר הבית שלה. לפני חצי שעה שמעתי את ריק טורק את דלת חדר השינה שלו ושל גרייס וקיוותי ששניהם הספיקו כבר להירדם ולא שמעו איך הבת שלהם מקפצת מהחלון לחצר באחד בלילה.
חזרנו על אותם דברים שעשינו מוקדם יותר באותו השבוע כשהתגנבנו באמצע הלילה ליער סטרוק ועד מהרה קפצתי לתוך הג'יפ של סוואנה וחגרתי חגורת בטיחות, נזכרת איך בפעם שעברה כמעט סדקתי צלע מהבלימה החזקה שלה.
"שמת גיי פיי אס?" שאלתי והעפתי מבט לעבר סוואנה, שבדיוק אספה את שיערה החום והגלי לקוקו גבוה כשנעצרנו ברמזור הראשון ביציאה מהשכונה שלנו.
"כן," היא מלמלה ולחצה על הגז כשהרמזור התחלף לירוק. "הקולג' המטומטם הזה נמצא במרחק נסיעה של שעתיים ועשרים דקות מכאן."
פלטתי אנחה "אז אני אנהג בחזור, שלא תתעייפי."
סוואנה ציחקקה "אין לך רישיון!".
התיישרתי במקומי, לא מוכנה לקבל את מה שהיא אמרה "ברור שיש לי! שכחת שאנחנו כאן עכשיו בגלל כישורי הנהיגה המאוד טובים שלי?".
סוואנה המשיכה לצחוק "אני חושבת שאני אנהג, אני לא רוצה למצוא את עצמי בבית חולים בעוד חמישה חודשיים, חסרת זיכרון." ואז גם אני פרצתי בצחוק.
הדלקנו את הרדיו וסיפרתי לה קצת על ברוק ועל זוג הקשישים המוזר שהגיע שוב אל החנות כמה שעות לפני כן.
"אמרתי להם שקוראים לי סוואנה," מלמלתי וחברתי הרימה גבה.
"את מנסה לסבך גם אותי בכול הטירוף הזה?"
"אהמ," פלטתי "את כבר מסובכת מעל ומעבר."
סוואנה גלגלה את ענייה "ולחשוב שלפני שלושה חודשיים בכיתי שהחיים שלי רגועים מידי, תיראי אותי עכשיו! אני בורחת מהבית באמצע הלילה כדי לנסוע לקולג' של אחייך המוזר! איך הרעיון הזה נכנס לך לראש בכלל?".
"אני רוצה תשובות," נאנחתי. "והבן אדם היחיד שכנראה יכול לענות לי עליהן הוא מייק."
"חשבת על דרכי התעללות מיוחדות?" סוואנה קרצה לעברי.
"בשביל מה אני צריכה דרכי התעללות?" שאלתי בתמיהה.
"נו באמת אנני," סוואנה נחרה בבוז. "את לא חושבת שמייק פשוט הולך לספר לך הכול."
"האמת שאני דיי בונה על זה."
"איך לך תוכנית אחרת? באמת?!" סוואנה נשמעה נואשת לפתע.
"אל תדאגי, הלילה אנחנו ניצא משם עם תשובות." זרקתי לעברה חיוך מעודד.
"פאלמר, את יותר מטורפת מכול האידיוטים המטורפים שאי פעם פגשתי."

הקולג' של מייק היה ממקום במקום שכוח אל, או כך לפחות סוואנה תיארה את זה. נכנסו לקמפוס בלי שום בעיה, ואני תהיתי בליבי למה קל כול כך להיכנס לקולג' מלא סטודנטים באמצע הלילה?
"אני חושבת שזה בגלל שהיום יום חמישי. את יודעת איך זה, כולם במסיבות, נכנסים ויוצאים כול דקה." סוואנה מלמלה, כאילו קראה את מחשבותיי.
משכתי בכתפיי וסוואנה החנתה את הג'יפ שלה במקום החניה הראשונה שנגלה לפנינו. "מה עכשיו?" היא דוממה את המנוע.
"עכשיו אנחנו צריכות לגלות איפה נמצא החדר של מייק," השבתי לה, סורקת במבטי את הסביבה. חוץ מכמה בניינים חשוכים ומדשאות ריקות לא ראיתי שום דבר. איך אנחנו נמצא אותו בקולג' הענק הזה?
"בוא נחפש את המזכירות," סוואנה הציעה.
"את חושבת שיש שם מישהו בלילה?" תיכננתי את הלילה הזה לפרטי פרטים אך שכחתי את הפרט החשוב הזה, אין לי מושג איפה נמצאים המעונות ובטח לא איפה החדר של מייק.
"חייב להיות. הרי מישהו צריך לדאוג לכול הסטודנטים השיכורים שנופלים במסיבות, לא?" סוואנה סקרה את המקום במבטה.
במשך עשרים הדקות הבאות כול מה שעשינו היה להסתובב בקולג' בלי כיוון מוגדר. ניסינו לחפש שלטים שיובילו אותנו למעונות או למזכירות אך לא מצאנו שום דבר. נתקלנו רק בחבורות של שיכורים שבקושי הצליחו ללכת ולא הצליחו לעזור לנו כששאלנו על מייק.
סוואנה הניחה את ידייה על מותניה והביטה בי ביאוש "מה זה המקום הדפוק הזה?" היא לחשה והחניקה פיהוק.
אני התחלתי לצחוק מרוב תסכול ועייפות. באותו רגע כמעט ואמרתי לסוואנה שעדיף שנחזור הביתה ואז ראינו חבורת בנות הולכת לעברינו, הן ציחקקו ונראו הרבה יותר שפויות מכול החבורות שפגשנו בעבר.
"אולי-" אך לפני שהספקתי להגיד משהו ראיתי את סוואנה הולכת ישירות לעברן.
"מישהי מכירה את מייק פאלמר? גבוה ורזה, עניים שחורות?" כשהיא דיברה ידייה זזו לכול עבר, והבנות שמולה בהוו בה כמה רגעים.
"מייק פאלמר?" בחורה רזה ונמוכה בשמלת מיני שחורה ועקבים אדומים התנדנדה קדימה, "איך…איך את קשורה אליו?".
הייתי בטוחה שסוואנה תפנה את מבטה אליי ותיתן לי לדבר אך במקום זאת היא שילבה את זרועותיה והביטה ישירות בבחורה הקטנה, "אני החברה שלו, אלא מה?".
ענייה של הבחורה הקטנה כמעט יצאו מחוריהן "את..החבר…החברה שלו?".
"את הזונזונת שהוא בגד בי איתה?!" הצעקה של סוואנה הקפיצה אפילו אותי. הנחתי את ידי על הפה שלי, מנסה למנוע מעצמי לפרוץ בצחוק היסטרי בזמן שהרזונת התכווצה במקומה תחת מבטה המאיים של סוואנה "אני…אני…אנ י נשבעת לך שהוא אף פעם לא אמר לי! אני לא ידעתי שיש לו מישהי…אני בחיים…" היא הלכה כמה צעדים אחורה והחברות שלה תפסו אותה משני צידיה.
"איפה הבן זונה הזה?!" סוואנה המשיכה לשאוג.
"אני..אני.."
"תגידי לי איפה הוא! אני הולכת להראות לו מה זה לבגוד בי ככה אחרי קשר של ארבע שנים!" בקושי הצלחתי לנשום מרוב צחוק, סוואנה נכנסה לתפקיד יותר מידי. הרזונת נראתה כאילו היא עומדת להתעלף ולא הפסיקה למלמל 'ארבע שנים' מתחת לאפה. לבסוף היא הצליחה למלמל לסוואנה שהמעונות שלו נמצאים בהמשך, ושהוא גר במעונות ה'כחולים' בחדר מספר שלוש עשרה.
סוואנה נעצה בה מבט ארוך וממושך לפני שמשכה אותי והתחלנו ללכת כמה שיותר מהר לעבר המעונות, לפני שנפרוץ בצחוק מול הבנות.
שיחררתי שאגת צחוק כשהייתי בטוחה שהבנות מאחורינו המשיכו בדרכן "את…את פשוט משוגעת סוואנה," ניגבתי דמעות צחוק.
סוואנה רק העיפה לעברי חיוך "תראי, זה גרם להן לדבר."
מיהרנו לעבר המעונות 'הכחולים' בזמן שאני עדין ממשיכה לצחקק וסוואנה מקטרת על הקולג' הגדול.
המעונות ה'כחולים' היו בעצם בניין אחד ישן למראה שצבעו פעם היה כחול. אני וסוואנה מיהרנו להיכנס אליו בדיוק כשעוד חבורת בנות יצאו ממנו, מצחקקות גם.
"את מבינה מה הולך בקולג'?" סוואנה התריסה.
"אני מקווה שמייק לבד, אני לא רוצה לעשות יותר מידי סצנות," מלמלתי לעברה כשעלינו במדרגות והתחלנו לחפש את חדר מספר שלוש- עשרה במסדרון ארוך וחשוך.
"אני תמיד יכולה לעשות את סצנת החברה הנבגדת שוב." סוואנה אמרה ואני גיחכתי.
מכמה חדרים נשמעה מוזיקה רועשת וקולות דיבור, מידי פעם שמענו טריקות של דלתות, הבנתי שבימי חמישי בקולג' אי אפשר לישון.
חדרו של מייק מוקם בסוף המסדרון, וכשהתקרבנו אליו למרבה המזל לא שמעתי שום מוזיקה או קולות צחוק שבקעו מהחדר.
"מה הסיכוי שהוא כאן?" סוואנה אמרה כשנעמדתי מול הדלת והרמתי את ידי כדי לנקוש עליה.
משכתי בכתפיי "נגלה עכשיו," ואז דפקתי בחוזקה על דלץ העץ הישנה. מבחוץ הקולג' של מייק נראה הרבה יותר מפואר, לא כמו הבניין המתפורר הזה שלו הם קוראים 'המעונות'.
למרבה הפלא מייק היה זה שפתח את הדלת בתנופה אחרי דקות ארוכות, עניו היו חצי עצומות ושערו מבולגן לגמרי, הוא נעמד מולי ומול סוואנה לבוש רק בתחתוני בוקסר.
"אתה לבד?" שאלתי מיד.
עניו של מייק נפתחו בהפתעה, הוא הביט בי ופיו נשמט "מה את עו-" ובאותו הרגע דחפתי אותו בחוזקה בחזרה לחדר וסוואנה טרקה את הדלת מאחורינו, שמעתי אותה מסובבת את המפתח בחור המעול ונועלת אותנו. העברתי מבט מהיר על החדר; מייק היה לבד, והמיטה השנייה בחדר הייתה מסודרת להפליא, בדיוק מה שקיוותי שיהיה.
"אנני!" מייק התעשט על עצמו כעבור רגע, הוא העביר את ידו בשיער ובהה בי. "מה לעזעזל את עושה פה באמצע הלילה?!" הוא כמעט צעק.
סוואנה כחכחה בגרונה "אולי כדאי שתתלבש קודם, מייקי." היא חייכה לעברו חיוך מאולץ והוא החזיר לה מבט אטום.
"מה קרה?" הוא שילב את ידיו על החזה.
"כלום. באתי לדבר," התיישבתי על המיטה המסודרת יותר בחדר, מחכה שמייק יתעשט ויתעורר.
הוא פלט כמה קללות ואז משך מהארון מכנס טרנינג ארוך ולבש אותו, מתיישב על המיטה שלו ותופס את ראשו בידיו.
"את יודעת בכלל מה השעה?" הקול שלו היה חלש.
"שלוש וחצי לפנות בוקר, מה שאומר שאין לנו זמן מייק ואני צריכה שתתחיל לדבר." החלטתי להיות ישירה, בדיוק כמו שהייתי עם שני האידיוטים שרצו למנוע מאיתנו להיכנס ליער סטרוק.
"השתגעת לגמרי?" מייק התרומם מהמיטה שלו בבת אחת. "מה עובר עלייך? סוואנה תצאי מהחדר בבקשה," הוא העיף מבט לעברה של סוואנה שסובבה את פניה והתעלמה ממנו בכוונה.
חיוך קטן עלה על פניי בזמן שמייק עיוות את שלו "אתן נורמליות? אני עף מכאן." כשהוא התקרב לדלת רציתי לקום ולזנק אחריו אך סוואנה תפסה את ידי ולחצה אותה. מייק ניסה לפתוח את הדלת וגילה שהיא נעולה, המפתח לא היה במנעול.
"איפה המפתח?" הוא נראה עצבני כשהסתובב לעברנו. "שאלתי איפה המפתח! אנני! מה עובר בראש שלך?!" הוא צעק.
קמתי ונעדמתי מולי, מספיק עם המשחקים, מספיק עם הבריחות שלו. "אני רוצה כמה תשובות מייק ועכשיו. אחרת אנחנו ניתקע כאן עד הבוקר," נעצתי מבט ישירות בעניו השחורות שנראו מבולבלות, כועסות ופגועות בו זמנית. הוא לא הבין למה אני כאן, מה גרם לי לנסוע עשרות קילומטרים באמצע הלילה כדי להגיע לכאן, ואיזה תשובות אני רוצה.
"איפה אדוארד?" לא נתתי לו אפילו שנייה לעכל.
"מה?" הוא פלט וניער את ראשו. "את הוזה או מה? איזה אדוארד?".
"אני אשאל את זה עוד פעם אחת מייק, איפה אדוארד?" הדגשתי את שמו חזק וברור וסירבתי להסיר את עני מעניו של מייק, אך הוא הפנה לי את גבו והסתובב ממני.
"אני לא יודע איזה סמים את לוקחת, אבל-" תפסתי בידו ומשכתי אותו לעברי, מאלצת אותו להתמודד מול המבט שלי, הוא השפיל את עניו; משקר.
"הייתי בסטרוק," פלטתי ועניו של מייק נפערו עוד יותר.
"מה?! איך את?! מה….מה את זוכרת?" הוא התחיל לגמגם, לא מפסיק להעביר את היד בשערו.
אחי נראה כמעט אבוד ואני ידעתי שצדקתי, מייק יודע דברים "אני זוכרת הכול." שקר. אבל הוא לא יכול לדעת את זה, נכון?
מייק הביט בי בזעזוע כמה רגעים ואז התיישב על הריצפה, קרוב לסוואנה. "בגלל זה את כול כך מחורפנת," הוא פלט ואני התכופפתי לישיבה מולו, מסיטה את פניו כך ששוב יסתכל עליי.
"סקיי הרג את ניק?" ראיתי את עניו מתרחבות בכול פעם שהזכרתי שמות מהעבר, סוואנה הרימה את אגודלה מאחורי גבו, גם היא הבינה שצדקתי לאורך כול הדרך.
"אני..אני לא-"
"תפסיק לשקר!" צעקתי ומייק הדף אותי ממנו.
"אסור לי…" הוא לחש והתרומם, מתחיל להסתובב בחדר במעגלים.
"ראיתי את סקיי," המשכתי לשגע אותו, יודעת שאני קרובה לנקודת השבירה שלו.
"אנני! אסור לך! אסור לך לחזור שוב למקום הזה…אני…כול מה שאני מנסה לעשות זה להתרחיק אותך משם, לטובתך!" הוא נעצר בבת אחת באמצע החדר ראיתי את היאוש בפניו.
"למה?" שאלתי ושילבתי את ידיי, מראה לו שאני לא הולכת לוותר הפעם.
"אלוהים, למה את שוב מסתבכת בזה…" הוא דיבר כול כך בשקט שהייתי בטוחה שהוא ממלמל יותר לעצמו מאשר לי.
"מה את רוצה לדעת?" הוא לחש אחרי כמה דקות של שקט מתוח, אני וסוואנה החלפנו מבטים.
"הכול," משכתי בכתפיי. "הכול, מייק."

לקח למייק הרבה מאוד זמן להירגע ולהתחיל לדבר בצורה ברורה והגיונית, הוא מלמל לעצמו בלי סוף וראיתי שידיו מתחילות לרעוד בשלב מסויים. התיישבתי ליד סוואנה ושתקתי, מניחה לו להיות עם עצמו לכמה רגעים. ידעתי עד כמה מטורף כול המצב הזה, אך לא הייתה לי ברירה אחרת, הייתי חייבת לדחוק אותו לפינה כדי להבין את כול הסיפור.
"אני לא יודע הרבה, באמת," מייק פתח בשקט אחרי משהו שנדמה לי כמו נצח. "אני מכיר אותם בפנים ובשמות." הוא הביט ישר לתוך עניי, רוצה להראות לי שהפעם הוא לגמרי אמיתי איתי.
"יער סטרוק….טוב, אף פעם לא הייתי שם. אבל שמעתי סיפורים נוראים, זה בעיקר מקום של מסיבות סמים ונערים מדורדרים עד כדי כך שבכול מסיבה יש מישהו שמתפגר למוות מלאכוהול." הוא לחש.
"אדוארד…הוא…הוא הסתבך במקום הזה. הוא פשוט," מייק נעצר לכמה שניות וכחכח בגרונו, לידי סוואנה קפאה. "הוא התחיל לבלות שם הרבה, ואני לא יודע למה בכלל, לנו הוא לא הרשה להתקרב לשם. סקיי ואדוארד היו החברים הכי טובים, הם נגררו למרוצים המכוניות-" ואז הוא נעצר והביט בי ובמשך כמה רגעים.
"ראית את המרוצים?" הוא שאל ואני הנהנתי.
"אז אדוארד השתתף בזה, ביחד עם סקיי…שני טיפשים," הוא פלט אנחה וראיתי עד כמה הוא מרוסק מכדי לדבר על זה. "ואז הם התחברו לעוד שני בחורים שהכירו שם, ניק ווטסון וראיין ברייטון." הוא אמר והביט בי, מחכה לראות אם אני אגיד משהו.
אז יש עוד אחד, חשבתי בליבי. יש עוד אחד שקשור לכול הסיפור המטומטם הזה…ראיין. השם לא הזכיר לי שום דבר. "תמשיך," לחשתי לעברו של מייק.
"הם התחברו ישר והפכו לרבעייה בלתי נפרדת. אני זוכר שקראו להם ארבעת המוסקטרים תמיד," מייק חייך חיוך קטן ועצוב. "ואז הכול התחיל להדרדר שם. אני אף פעם לא חיבבתי את ניק ווטסון, הוא תמיד נראה לי ערמומי מידי ומוזר מידי, ותמיד אמרתי לאדוארד שהוא לא חבר אמיתי. אבל למה שהוא יקשיב לי?" עכשיו נראה כאילו מייק מדבר לגמרי לעצמו, הוא אפילו לא הביט לעברנו אלא שקע בזיכרונות ישנים.
"אני לא יודעת מה קרה…אני לא חושב שמישהו יודע חוץ מארבעתם. אבל משהו קרה ו…שבוע אחרי זה מצאו את הגופה של ניק באמצע היער." מייק נעצר ובלע את רוקו, לא ידעתי אם להמשיך ללחוץ עליו או לשבת בשקט, הבנתי שהבאתי את אחי לנקודת שבירה חדשה.
"מייק-"
"אני לא יודע מה קרה שם. אולי זאת עוד מסיבת סמים שלא הלכה טוב, אבל משהו רע קרה. ואז הכול הלך והדרדר עוד יותר." הוא הרים את מבטו וראיתי את עניו נוצצות.
שתקנו כמה דקות, ניסיתי לעכל את כול הסיפור הזה עד סופו. מייק הכיר את כולם אבל ידע מעט מאוד, כנראה שאדוארד עשה עבודה טובה בלהרחיק אותנו מיער סטרוק.
"הוא הוא אח שלנו, נכון?" הקול שלי רעד כשדיברתי, משום מה פחדתי לשמוע את התשובה.
מייק הנהן כבש את פניו בידיו וסוואנה דחפה מרפק בין צלעותיי. התרוממתי והלכתי לכיוון אחי,
שמהרגע שיצאתי מהבית החולים ניסה לשמור עליי ולהרחיק אותי מכול הבאלגן הזה, בדיוק כמו שאדוארד ניסה לעשות בזמנו.
"מייק…" התיישבתי לידו והנחתי את ידי על ברכו, מוחצת אותה קלות. "איפה אדוארד?" לחשתי שוב.
"הוא מת אנני," עניו השחורות של מייק היו כהות מבדרך כלל. "אדוארד נמצא מת בסטרוק בדיוק כמו ניק."