you'll be soryy-17

**נקודת מבט לא ידועה**
לאחר נהיגה של רבע שעה הגעתי לאחוזתו של האדם שאני הכי מעריכה שאני חייבת לו כל כך הרבה, ברחתי ממנו מבלי שעשה דבר, מבלי שהסברתי לו כלום. אני חושבת שהוא זה שנפגע הכי מכל מה שקרה לי, לא החברות שלי לא הידידים והאנשים הקרובים , הוא.
התקדמתי לעבר האחוזה והשומרים שנראו מופתעים מעצם היותי כאן ומזה שהופעתי כמו פעם, מטופחת, ולא כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן, שיצאתי בצעקות גופיה וטרנינג, איפור מרוח מדמעות, מזוודה בידי האחת ומכתב, המכתב בידי השנייה.
השומרים לא אמרו דבר ופתחו את השער ללא שאלות, נאנחתי ברטינה, כבר שכחתי כמה לא נוח ללכת בחצץ הכניסה- עם עקבים.
התקרבתי לעבר הדלתות הגדולות והסתובבתי לאחור, הכל נשאר כמו שהיה כאילו שהזמן קפא.
לפני שהספקתי לצלצל באינטרקום של האחוזה שמבחוץ נראית כענתיקה אך מבפנים חדשנית, וכבר שמעתי צרחה . למרבה צערן של אוזני זיהיתי את הצרחה פעם הייתי שומעת את הקול הזה כל רבע שעה.
" בתי, ילדתי את כאן! חזרת אלינו סוף סו-את חוזרת נכון?! נכון??" אמרה מריה בצעקה והפנתה כלפי עצבה מאשימה. כל כך שמחתי שפשוט חיבקתי את הבחורה עם השיער החום המתולתל והמעט פרוע.
"כן מריה, אני כאן, והפעם כדי להישאר." אמרתי בגיחוך.
" נחמד לשמוע עלמתי, אני חושש שהתגעגעתי אלייך יותר מדי, בואי ותני לי חיבוק!" אמר קול נוסף .
" ברטרם!!" שמחתי כל כך שפשוט קפצתי על האדם הזקן שלי.
ברטרם נראה אותו הדבר, הוא נשאר אותו אדם שעכשיו בן שלושים וחמש עם שפם מצחיק וגוף מלא אך גם שרירי.
" בואי ילדתי, את נראית כאילו לא אכלת כלום בכל הזמן הזה בואי לסלון ואני אגיש לך משהו" היא אמרה והחזיקה בידי והובילה אותי לסלון.
"טוב איך נשמעות לך עוגיות וחל-" החלה מריה לומר אך התחלתי לצרוח. מריה קפצה וברטרם שלף רובה מכיסו.

" מריייייה, אני טועה או שיש לך טבעת על האצבע??" אמרתי בדרמטיות .
עיניי ישר זגזגו בין השניים. אך מריה נתנה בי מבט חד ונאנחה." כן גברתי, אני מאורסת לאדי."
"אדי?" גבותיי כווצו בבלבול.
" הוא מישהו שהכרתי קצת מלפני שנה ולפני שלושה חודשים הוא הציע לי." היא אמרה בנינוחות שמעט הופרה כשקלטה את מבטו המובך של ברטרם.
אני מודה אני קצת התאכזבתי, תמיד שציפיתי שיהיה משהו בין השניים האלה , למאות טווח הגילאים והשוני בינייהם. אבל בכל זאת חייכתי , זה לא ענייני ואלה החיים שלה לא שלי, שמחתי בשבילה.
" טוב חברים אני מצטערת שאני לא נשארת איתכם אבל אתם יודעים איפה הוא? בחדר העבודה?"
" כן גבירתי אספרנסה, אביך נמצא במשרד אודיע לו על בואך" אמרה מריה.

נשמתי עמוק והלכתי אחרי מריה לעבר חדרו של אבי.
הייתי מעט לחוצה אחרי הכל לא ראיתי,דיברתי, יצרתי קשר איתו שנה שלמה.
לפני מריה דפקה על הדלת ברכות ואמרה ברוך:
" אדוני דון רידג'? יש פה מישהי שמחכה לך " אמרה כשראשה מציץ מעט לעבר החדר.
" אוי מריה אמרתי לך כבר קראי לי בשמי חואן-" אבי השתתק כשראה אותי נכנסת לחדר.
" אספרנסה ? בתי מה את עושה פה?- כלומר אני שמח שבאת אבל אני חשבתי שאת שו-" גיכחתי מעט ועצרתי אותו לפני שיתבלבל יותר. מיהרתי אליו וחיבקתי אותו, לא ראיתי את זה מגיע והמעצורים של העיניים והפה נפרצו. " פאפי, אני כל כך מצטערת על מה שהיה ועל ההתנהרגות שלי ועל – על ההכל!" מיררתי בבכי לתוך חיבוקו.
" לא , לא אספרנסה בתי, אל תבכי , הלב שלי נשבר שאת בוכה, אני מאוד שמח שחזרת אלינו- את חזרת נכון?" אמר בחשש מה .
" כן אבא חזרתי אני כל כך מצטערת על ההתנהגות של-" התחלתי לומר אך הוא קטע אותי.
" לא בתי אל תצטערי על כלום את היית נסערת."
לאחר כמה רגעי שתיקה הוא שאל שאל את מה שפחדתי שישאל אך ידעתי שישאל.
" אספרנסוא," הוא קרא בשם החיבה שאני הכי מובכת ממנו " למה כל זה קרה?"
לאחר שתיקה קצרה עניתי.
" אבא עדיין כואב לי לדבר על זה אתה יכול לתת לי קצת זמן?"
הוא הנהן הנהון קצה ומלא דאגה. " פרנסואה את יכולה לומר למריה שתוביל אותך לחדר שלך ותישני מעט ותירגעי, אוקיי?"
הנהנתי בשקט ויצאתי מחדר העבודה , עברתי את זה.