דמעות של מלאכים

אני לא אוהבת לבכות. הבכי הוא חולשה עבורי, דבר אשר איני חפצה בו.
אבל אני חלשה. אני כל הזמן בוכה.
בעצם, אני חושבת שאי אפשר לקרוא לזה בכי. אף פעם לא בכיתי ממש, עם דמעות אשר זולגות על פניי ומרטיבות את הכרית או את השמיכה. אבל בכל מקרה, אני כל הזמן בוכה.
אף אחד לא רואה את הדמעות האלו. אבל הן תמיד קיימות, כמעט ללא הפסקה. זולגות על פניי אך לעולם לא מרטיבות אותן.
או את הכרית. או את השמיכה.

גשם יורד. גשם הוא יפהפה, לא? אני אוהבת את הריח שלו, את הטפיפות הקצובות של הטיפות על החלון. הטיפות האלו.
כמו דמעות.
הכול תמיד כל כך קודר כשיורד גשם. חשוך, בדרך כלל. מעולם לא יצא לי לראות מישהו שמח בזמן שיורד גשם.
כן, אני יודעת שזה טיפשי. מובן שישנם אנשים אשר שמחים בזמן הגשם. גשם הוא רק מזג אוויר, תגובה של משהו מדעי מזורגג למשהו מדעי מזורגג אחר. אינו משפיע על דבר.
לא?

אתם יודעים, פעם אהבתי מלאכים. כשהייתי ילדה קטנה, תמימה. קורנת. כשאף פעם לא בכיתי. לא באמת.
באותם הזמנים, המלאכים היוו עבורי סימן לשלמות. אבל הם לא מושלמים. הם אף פעם לא היו. הם רק נראים כאלה. מן אשליה מחרידה, יפיפייה.
פעם רציתי כנפיים. כנפיים העשויות עשרות נוצות לבנות ויפות, בעלות פסים ארגמניים בקצותיהן. דמיינתי איך אני מקפצת בסלון ומציגה לראווה את הכנפיים היפיפיות האלו, הרכות האלו.
המושלמות האלו.

אני כבר לא אוהבת מלאכים. הם שקרנים, רמאים.
הגשם הוא לא דמעותיהם, כמו בכל האגדות הטיפשיות האלו. הם לא חלשים דיו כדי לבכות, אין להם מספיק רגשות על מנת להזדהות עם אותם האנשים שאין להם דרך להכיר. לא אכפת להם. הם אף פעם לא בוכים.
אין להם דמעות, למלאכים.