גלים- התיפחויות שקטות של צער ועצב (פרק 3)

אני מסובבת את הראש שלי ומגלה להפתעתי את דניאל.
"הוא היה פשוט…" אני אומרת.
"הוא היה פשוט יוני." הוא אומר.
אני מהנהנת כשחיוך עצוב על השפתיים שלי.
שתיקה.
"אני מתגעגעת אליו."
ואז אני מעלה את השאלה הכי קשה, זאת שמשתקת אותי, אני לא רוצה להכאיב אבל אני חייבת לדעת את התשובה.
"אתה יודע… אתה יודע למה הוא עשה את זה?"
אני מנסה לפענח את הפנים שלו, אני לא צריכה להיות חכמה גדולה כדי להבין שגם לו כואב.
"הלוואי שידעתי."
עוד שתיקה. נמאס לי משתיקות. אני רוצה לצרוח, אני יודעת שגם הוא.
"אז למה הוא עזב?!, מישהו מוכן לעזאזל לתת לי תשובה?"
אני לא אומרת את זה. אני רוצה, לא יכולה.
ואז הוא מפר אותה.
"הוא דיבר עלייך מלא."
אנחנו מסתכלים אחת על השניה.
הוא ממשיך. "הוא תמיד סיפר לי עלייך, על כמה שאת מיוחדת ומדהימה, ו…" חיוך זיכרון עצוב עלה שוב על פניו.
"הוא אמר שהוא חייב להכיר לי אותך." אני מחייכת גם כשאני שומעת את זה.
"בת כמה את מיי?" שואל.
"אני בת 17."
"וואלה… איך זה שאני לא רואה אותך בבית ספר?"
"איך זה שאני לא רואה אותך בבית ספר?" אני שואלת בתגובה.
"שאלתי קודם." הוא אומר בגיחוך.
"אתה לא מכיר אותי דניאל."
העיניים שלו חודרות דרכי. אני רוצה להכיר אותו.
"מה את עושה פה?"
"היי, תורי לשאול אותך."
"אוקיי, תשאלי."
"מה אתה עושה פה?" אני מדגישה את האתה.
"רציתי לדבר איתך."
אני מהנהנת. "למה?"
"יוני לא אמר לך שלפעמים לא צריך לשאול למה?, פשוט לחיות עם זה?" אנחנו שותקים ואחרי שתי שניות מתפוצצים מצחוק.
אנחנו יושבים שמה איזה שעתיים שלמות.
ומדברים רק מעלים זיכרונות.
על מה שהוא היה, ועל מה שהוא היה יכול להיות. על מה שהוא סיפר לו עליי. ואנחנו מבינים שהיינו צריכים להיפגש ממזמן.
אנחנו צוחקים ונזכרים, ומורדים את החיוך ומעלים אותו שוב כי אנחנו יודעים שזה מה שהוא היה רוצה.
ואני מרגישה שעכשיו אני יכולה לדבר על יוני,
על האדם שהוא היה, על זה שאני מתגעגעת אליו.
שאני צריכה אותו כאן לידי.
שזה לא בסדר, שהכול מזויף בלעדיו, שהוא ריפא את הכול, עכשיו זה סתם הרוס.
"אתה יודע… אני חושבת שהוא תמיד דיבר עליך."
"את חושבת."
"הוא אמר לי תמיד שהוא חייב להכיר לי מישהו."
– – –
אני נכנסת הביתה בשקט.
צעד אחרי צעד עד למקלחת.
אני ממלאת את האמבטיה עד שהגוף שלי נעלם מתחת למים החמים.
ואז אני פשוט מתפרקת.
הדמעות יורדות בקצב מסחרר ובאיזשהו שלב אני מפסיקה לנגב אותם, אני רוצה שהוא ישמע את זה.
אני רוצה שיוני יבין עד כמה כואב לי שהוא הלך, שאין יותר ממנו בחיים שלי.
שכל זיכרון ממנו גורם לי לרצות למות יותר.
אני רוצה לדעת למה הלכת יוני, למה השארת אותי לבד ככה?
למה עשית את זה לאמא?
למה עשית את זה לך?
ואז הדמעות הופכות להתיפחויות שקטות של צער ועצב מעורבים בהכול.