להתעורר מחדש – פרק 4

רקפת:
אני וימית ישבנו בגרג, הזמנו כל אחת סנדביץ\' עם סלמון מעושן וקולה זירו.
\"את עדיין חושבת על האופנוען?\", היא שאלה כשראתה שאני לא מרוכזת ולא מקשיבה למילה שיצאה לה מהפה. נערתי את ראשי, לפתע הבנתי איפה אני נמצאת. \"אה…מה?\", היא נאנחה ונשפה ברוגז.\"אולי תפסיקי לחשוב עליו, הוא מפגר אם הוא החליט ללכת ככה\", נימה קצת כעוסה נשמעה בקולה. היא לא אוהבת לראות אותי מנותקת כל כך. אבל באמת זה העסיק אותי ביומיים האחרונים. באמת עניין אותי למה נריה החליט ללכת, בלי שום הסבר. זה לא שאני רוצה אותו או משהו כזה…פשוט, למה הוא נרתע ככה?מה יש בי שכולם מחליטים להתרחק ממני?זה תסכל אותי.
\"לא, אני לא חושבת עליו..\", שיקרתי. היא ידעה ששיקרתי אך בכל זאת החליטה לא לפתוח את הנושא. אני אוהבת שהיא יודעת מתי להרפות.
הנייד שלה רטט על השולחן. היא גלגלה את עיניה. \"זה תומר\", היא התעלמה מהשיחה, סיננה אותו. \"אני לא מבינה למה את מתעלמת ממנו…הוא בחור טוב, נראה טוב. מה את מוצאת בשוהם אני לא מבינה?הבן אדם הזה מכיל רק את האגו הנפוח שלו. אין שום דבר מעבר\", התעצבנתי ובדיוק המלצרית באה עם הסנדביצ\'ים שלנו. היא הניחה את הצלחות על השולחן, חייכה והלכה.
\"הוא באד בוי כזה, אני מכורה למראה שלו, לחוצפה שלו. ואני יודעת שתומר נראה טוב, בחור טוב….אבל זאת הבעיה, שהוא בחור טוב. ואני לא מסוגלת להימשך לבנים כאלה\", היא אמרה ותפסה בחצי הראשון של הכריך ונגסה ממנו. \"יופי, ושוהם לדעתך יותר טוב?את לא מבינה שהוא יפגע בך?את יותר מידי טובה בשבילו, לא מגיע לו בחורה כמוך\"היא חייכה והניחה את הכריך על הצלחת. \"תודה על הדאגה אבל…אם אי פעם יצא ואני ושוהם נהיה ביחד, אני אוכיח לך שאנשים כן יכולים להשתנות\", אני חושבת שאני לא מאמינה לזה שאנשים יכולים להשתנות. אמי היא הוכחה מספיק חותכת בשביל זה.
\"אם את אומרת…שיהיה לך בהצלחה\", אמרתי לה וחיוך מרוצה התפרס על פניה.
***

פקחתי את עיני, לא התחשק לי ללכת לבית הספר, אבל בלית ברירה גררתי את גופי לכיוון המקלחת.
אחרי כל העיסוקי בוקר. לבשתי ג\'ינס בהיר, חולצת בית ספר שחורה ואת המעיל עור השחור החדש שלי. ענדתי את הצמיד שאבי קנה לי ביום הולדת האחרון שהוא זכה לחגוג איתי ואת שיערי אספתי לזנב קוקו הדוק. הזלפתי קצת בושם על צווארי ואת התיק בית ספר תליתי על כתפי. נטלתי את הנייד שהיה מוטען כל הלילה מהשידה שליד המיטה שלי וירדתי למטה.
כמו בכל בוקר, אמי קראה עיתון ושתתה כוס תה.
אני לעומתה זקוקה לקפה. כל הלילה לא ישנתי, המון מחשבות התרוצצו בראשי, על המון דברים שמציקים לי בזמן האחרון. התחלתי לחקור את עצמי, לגלות מה לא טוב בי?אבל…לא הגעתי לשום החלטה. המעיל אופנוענים שלו נח אצלי בארון, עם הריח המשגע שלו. אני חייבת להחזיר לו אותו. הבעיה היא שאין לי כל כך מושג איך להשיג אותו.
\"בוקר טוב\", בירכתי בעייפות את אמי שהתרכזה בקריאת העיתון שלה.
\"בוקר טוב רקפת\", היא השיבה בקרירות. שגרה.
הכנתי לי את הכוס קפה בכוס כמה ויצאתי לכיוון הבית ספר. כבר היה מאוחר.

נריה:
פקחתי את עיניי באיטיות, הם שוב רבים. רגיל להתעורר מהצרחות והריבים הנצחיים שלהם כל בוקר.
התרוממתי לישיבה, שפשפתי את פניי במהירות והבטתי מסביבי. חושב על כמה זה עלוב, בגיל עשרים ושש לחיות עדיין בבית. עם ההורים. אני חייב כבר את הפרטיות שלי, את השקט שלי ואת הפינה שלי.
לאחר כל עיסוקי הבוקר שלי, לבשתי חולצה לבנה ארוכה וחלקה ועליה לבשתי את המעיל אופנוענים שלי, לבשתי ג\'ינס שחור ונעלתי נעלים שחורות של לקוסט. סידרתי את שיערי השחור שהיה ממש פרוע אחרי המקלחת ונטלתי את המפתחות של האופנוע מהשידה ואת הסיגריות שלי.
הוריי לא היו בסלון, כנראה יצאו לעבודה. תודה לה\'. כמה שקט הם השאירו מאחוריהם.
אחרי ששתיתי את הקפה, יצאתי מהבית. נועל אחרי.
עליתי על האופנוע והתחלתי לנסוע לכיוון העבודה שלי.
ראיתי לפתע את דמותה מרחוק, אי אפשר שלא להבחין בה. היא כזאת יפה, באמת יפה. יופי טהור יש לה. נקי כזה…לא כמו הבנות שאני רגיל אליהן. עם כל האיפור שהן מורחות על עצמן כל יום. לה יש יופי טבעי. אני יודע שיצאתי חרא, אבל…זה הפחיד אותי, יצאתי בן זונה. כן. אבל המבט הטהור והתמים שהיה בעיניה השחורות הרתיעו אותי. פחדתי שאם אתקרב אליה עוד קצת, אני אפגע בה. אני מכיר את עצמי טוב מאוד. לא מגיע לה שיפגעו בה.
עצרתי, רמזור אדום. היא הלכה כשראשה מורכן לריצפה. משהו עובר עליה. אני ראיתי את זה עוד באירוע. היא הייתה עצובה. לעזאזל, נריה. אתה חושב יותר מידי על הילדה הזאת.
היא עברה את המעבר חצייה. עיניה השחורות ננעצו בי והליכתה נהפכה לאיטית כשקלטה אותי. היא לא הפסיקה להסתכל עליי עד שהגיעה למדרכה.
הרמזור ישר הוחלף לירוק ואני ברחתי. הכי מהר שאפשר.