המלחמה שלי

מתי אתחיל לחיות באמת?
ואיך אעשה זאת?
החיים שלי מבוססים על שאלות.
ולרובם עוד לא מצאתי בכלל תשובה.

החיים קשים כשאין לך אחות או אמא, רק אבא שבקושי מדבר.
הלוואי והיה לי יותר.
אני לא ממש יודעת איך להתחיל. אני לא זוכרת איך הכול התחיל להשתבש, ואני בטוח לא מסוגלת לדבר על זה.
אני רק זוכרת את הימים הרעים. שנה שלמה שנראתה כמו סיוט לא מוכנה להימחק מזיכרוני. אני זוכרת את הימים האלו שאמא הייתה יושבת במיטתה ומביטה לעבר החלון, העיניים שלה צועקות לחופש. בימים היותר טובים היא הייתה יושבת על הכיסא ליד החלון, סורגת. בימים הגרועים ביותר היא הייתה שוכבת במיטתה, עיניה עצומות. בימים האלו לא הורשתי לדבר איתה. יום אחד אבא לקח אותה לבית החולים הקרוב וחזר למחרת בלעדיה. הוא אמר שאמא תשאר בבית החולים כי יותר טוב לה שם. רציתי להתווכח איתו, לשאול שאלות – אבל שתקתי, כי ידעתי שזה יעשה אותו עצוב. שבועיים אחרי זה אמא עלתה לשמיים. לא בכיתי, לא הרגשתי עצובה. לא הרגשתי כלום. הבית נעשה שקט, בארוחות היינו יושבים סביב השולחן, אני אבא ומיקה אחותי הגדולה, ושותקים. כל אחד היה עסוק בעיניו, אבל יכולתי לראות שאבא עצוב רק מלהסתכל על עיניו.
מאז לא שררה דממה רגועה בבית יותר.
שלושה חודשים עברו. עדיין לא הרגשתי שום דבר, רק ריקנות. ואז מיקה עזבה. אני לא זוכרת למה, אולי אני לא רוצה לזכור. היא פשוט קמה ועזבה, בלי להגיד שלום, בלי להסביר.
זה היה היום בו התחלתי להרגיש כעס בוער בתוכי. כעס על אמא, שלא נלחמה על חייה בשביל להישאר אתנו, כעס על מיקה שדווקא בתקופה הכי קשה שהייתה למשפחה שלנו, החליטה לנטוש אותנו, לברוח מהבעיות ולא לעזור ולתמוך באחרים, כעס על אבא שלא הצליח להתגבר על מה שקורה ולהמשיך בחייו בשביל משפחתו, וכעס על עצמי כי אני פשוט עומדת ושותקת, נותנת למשפחה שלי להתנפץ לרסיסים.
העברתי את השבועות הבאים בחשיבה על המשפחה שלי ועל מה שהייתי יכולה לעשות בשביל להציל אותה מהתרסקות. נשארנו רק אני ואבא. המשכנו לשתוק, ואנחנו עדיין לא ממש מדברים.
אני רוצה להמשיך להילחם, אבל אני פשוט לא מצליחה.