אני
אשמח לתגובות:)

להתעורר מחדש – פרק 2

אני 26/08/2015 1160 צפיות 2 תגובות
אשמח לתגובות:)

יום שישי, אצלי אין משהו מיוחד בימי שישי. רק אני והאמא הדכאונית בבית. כל אחת בבועה שלה.
אני מתגעגעת לארוחות של ערביי שישי. במיוחד לחוויות שאבי היה תמיד מספר לאחר שהיינו מסיימים לאכול. הוא היה גם מזמין לפעמים חברים ואפילו את אחיו, מוטי. היינו תמיד צוחקים וכל סיפור היה כל כך נוסטלגי. עכשיו…כלום לא נותר. אבא לא כאן. אמא גם לא כאן, למרות שפיזית היא כאן אבל…היא נעלמת מיום ליום. כואב לי לראות אותה מפספסת את החיים ואיך שהיא הורגת את עצמה ולא מנסה אפילו להתמודד ולהמשיך הלאה בחיים. בא לי לצעוק, לנער אותה. היא לא נותנת הזדמנות להתקרב אליה. היא קרה, כל מילה חמה היא מקפיאה עם המבט והאדישות שלה. אני כבר באיזה שהוא שלב התייאשתי. כמה אפשר לנסות…
"שבת שלום אמא", בירכתי אותה לאחר שסיימתי לברך על הדלקת נרות. היא זרקה לעברי מבט אדיש ובירכה אותי בחזרה.
עליתי לחדרי, לבשתי ג'ינס שחור, סריג לבן. נעלתי את המגף השחור שלי השטוח ואת שיערי השחור השארתי פזור. הזלפתי על צווארי בושם ותליתי את תיקי השחור על כתפי.
ירדתי למטה וראיתי את אמי באותה התנוחה שהייתה עוד מקודם. ישבה מול הטלויזיה וראתה את הסרט שמוקלט כבר המון זמן ביס מקס. הסרט עם סנדרה בולוק, שקמה כל יום מחדש בכדי להציל את בעלה ממוות. הרגשתי קצת רגשות אשם להשאיר אותה לבד ביום שישי אבל…אם אשאר איתה, אני אשקע איתה ביחד לתוך המבוך הזה. אני לא מוכנה להיות כמוה.
"ביי אמא", אמרתי. היא הרימה את ידה באוויר, כאות פרידה. נאנחתי וככה יצאתי מהבית.
היה קר בחוץ, ימית גרה כמה בלוקים ממני אז החלטתי ללכת ברגל.
הכל כבר חשוך, השעה רק עשרה לחמש והכל חשוך. חורף, מחשיך מהר.
לפני שאבי נפטר, אהבתי את החורף את האווירה הנעימה והחמימה בתוך הבית, עם המשפחה. אבל עכשיו…זה כבר לא אותו הדבר כשזה רק מזכיר דברים כואבים. דברים שהייתי נהנית מהם ועכשיו זה רק זכרון כואב.
ככה נראה כל יום שישי שלי. זכרונות כואבים ואמא דכאונית שעוד יותר מזכירה את הכל.
מרוב המחשבות לא שמתי לב שאני באמצע הכביש. האופנוע כמעט נכנס בי ואני עמדתי קפואה אל מולו.
אותו הבחור ירד מהאופנוע, הקסדה עדיין הייתה על ראשו. "את בסדר?", הוא שאל בדאגה. לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי בראשי.
הבחור הוריד את הקסדה מראשו. עיניים גדולות שצבען אפור מבריק התגלו למולי. היה לו מן מבט חודר שקשה להתעלם ממנו. שיערו היה שחור ופרוע. הוא נראה מטר תשעים וגופו שרירי. אופנוענים…תמיד אהבתי אותם. המעיל אופנוענים השחור שלו החמיא לו בטירוף. גבר נאה ללא ספר. הזיפים שעיטרו את לסתו נתנו לו מראה של אחד בן עשרים וארבע. הוא ממש מסקרן מהמבט הראשון.
"את בטוחה?את רוצה שאקח אותך הביתה?", ממש נחמד מצידו להתיע לי טרמפ על האופנוע שכמעט מחץ את איבריי.
"לא…זה בסדר, אני בסדר. אתה יכול להמשיך בנסיעה שלך", אמרתי ובאתי להתקדם אך ידו תפסה את ידי ועצרה אותי מללכת. הבטתי על פניו במבט שואל. הוא חייך קלות וגומה ביצבצה בצד ימין של פניו. ואו. הוא נוטה לשלמות.
"אני מתעקש, אני אהיה זהיר יותר", הוא לא וויתר ולי לא נותרה ברירה אלא להסכים איתו. טוב נו אולי בגלל שליופי כזה קצת קשה לסרב. למרות שלקחתי כאן סיכון אדיר. ואם הוא אנס או פושע מסוכן?בכל מקרה כבר עליתי…אין דרך חזרה.
כיוונתי אותו לבית של ימית ותוך שתי דקות כבר היינו שם. הוא נסע כמו מטורף ואני נהנתי מהאדרנלין שזרם בגופי.
"תודה רבה", אמרתי והורדתי את הקסדה מראשי. הנחתי אותה על המושב. הוא הוריד גם הוא את הקסדה ושוב עיניו המושלמות נפגשו עם שלי.
"אני שמח שאת בסדר, שתהיה לך שבת שלום", הוא קרץ ואני בתגובה חייכתי והפנתי את גבי אליו. התחלתי לצעוד לעבר גרם הצדרגות המובילות לבניין של ימית. חייכתי כמו משוגעת. מה יש בו בבחור המסקרן הזה?טוב…עצם העובדה שהוא רוכב על אופנוע זה כבר יתרון. יש לי חולשה אליהם.
"רגע", לפתע שמעתי אותו צועק כשכבר פתחתי את הדלת של הבניין.
הסתובבתי אליו וחיכתי שיתחיל לדבר.
"מה המספר שלך?", הוא שאל ושוב חייכתי. לא עניתי ונכנסתי לבניין. אני חושבת שהוא לא לגילי ו…סתם רציתי להשאיר אותו קצת באוויר.


תגובות (2)

זה כתוב בצורה נהדרת! אני אוהבת את הסיפור! המשך!!

26/08/2015 01:20

    וואו תודה רבה לך!
    מעריכה המון!

    26/08/2015 03:49
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך