נפש חיה – פרק 4. "הילחם או ברח".

"אז…" אמר אדם בחשש, "מישהו כבר החליט?"
"אני החלטתי שלא." אמרה אולימפיה.
"למה?" התנפלה עליה רייצ'ל, "אם אנחנו יכולים לעזור פה, למה שלא נעשה את זה?"
"אני איתה," אמר צ'ייס, "מקסימום נגלה שיש פה איפשהו מצלמות נסתרות…"
"אתה רואה?" אמרה אולימפיה, "כל הדבר הזה זו מתיחה אחת גדולה."
"זה היה נשמע די משכנע," אמרה אנדי, "אחרת למה לו לחטוף אותנו רק בשביל להגיד לנו את זה?"
"למה הוא בכלל חטף אותנו?" אמר טוני, "הבן אדם משוגע, לא הבנתם?"
"רק אני ראיתי את הקטע שהוא הפך לנשר?" שאלה ג'ס, "איפה הייתם באותו זמן?"
"בהיגיון," ענתה לה אמילי, "זה הכל אחיזת עיניים, כמה טריקים פשוטים."
"בטח," אמר לה זאק, "כמה טריקים פשוטים, אה? את מכירה במקרה עוד מישהו שיודע לעשות את זה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני בפנים."
"ברור שתבחר בדרך הקלה?" אמרה אולימפיה.
"סליחה? מה זה אמור להביע?" שאל אותה זאק בכעס, "להגיד לא זאת הדרך הקלה."
"ולהגיד כן זאת טיפשות." פסק איאן.
"אז אתה בחוץ?" שאלה אותו ג'ס.
"בפנים," ענה לה איאן, "להגיד כן זה מטומטם אבל להגיד לא זה מטומטם אפילו יותר."
"קונריס?" שאלה קארים.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"זה שש בפנים וארבע בחוץ." אמרה רייצ'ל.
"מישהי פה למדה לספור." אמר איאן בארסיות.
"מה עשיתי לך?" שאלה רייצ'ל.
"מה עשיתי לך?" שאל איאן בחיוך.
"חמש בחוץ," אמרה טייסי, "זה טירוף אחד גדול."
"שש בחוץ." אמר רין, "בשביל מה הם צריכים אותנו בכלל?"
"קארים?" שאלה רייצ'ל בתקווה.
"לא יודעת, אני נמנעת." השיבה לה והצליחה להפתיע אפילו את עצמה, "שני ההחלטות שפויות ולא שפויות בעת ובעונה אחת, פשוט תחליטו, לי זה לא באמת משנה."
"אדם?" שאלה אנדי.
"אני בפנים," אמר אדם, "זה הדבר הכי נכון לעשות."
"אני אלך לקרוא לאלכסנדר." אמרה רייצ'ל.
כעבור כמה דקות היא חזרה יחד עם אלכסנדר.
"אז אני מבין ששמונה מכם החליטו להצטרף אליי ושש לא." אמר אלכסנדר. "אני לא יודע אם זה ישנה את הדעה שלכם, אבל פיית'ון ימצא אתכם בדיוק כמו שאני מצאתי, וכשהוא ימצא אתכם הוא לא יציע לכם עזרה, הוא יהרוג אתכם ואת כל מי שאתם אוהבים. סיפרתי לכם שבקרב שהתחולל לפני שבע שנים היו אבדות רבות. אחת האבדות הייתה הבת שלי, אלכסיס."
הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך, "אני נלחם בשביל המשפחה שאיבדתי, אתם יכולים להילחם כדי שלא תאבדו את שלכם. אני יודע שכל זה מאוד מפחיד ונראה לא הגיוני, אבל לצערנו זה מציאותי מאוד. המנגנון ההישרדותי – אבולוציוני של בני האדם ובעלי החיים פועל בשיטת 'הילחם או ברח' כשהוא נתקל באיום. אני חושש שבמקרה הזה, האפשרות היחידה שלכם היא להילחם."
"אז אני אלחם." אמר רין.
"גם אני." אמרו יחד טרייס וטוני.
קונריס גלגל עיניים והנהן בראשו.
"אוקיי, אוקיי, אני בפנים." אמרה אמילי.
כל העיניים בחדר פנו לאולימפיה.
"טוב, נו." היא אמרה מיואשת, "אני בפנים."

פיית'ון הבחין באלכסיס נכנסת לחדר החשוך.
שיערה החום הארוך היה אסוף בגומיית שיער ועיניה החומות – צהבהבות קלטו כל פרט בחדר גם בחושך.
"למה זכיתי לכבוד הזה?" אמר פיית'ון בחיוך וקד קידה צנועה.
"מספיק עם המשחקים," אמרה אלכסיס בתקיפות, "שמעתי שאתה קראת לעורבים, העקרבים, העכבישים והחולדות."
"השמיעה שלך השתפרה." ענה לה פיית'ון.
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה אותו, "להפיל אותם?"
"נכון," ענה לה ועיניו הירוקות נצצו בחושך ששרר בחדר, "אבל מה את מתכוונת לעשות? האם את תילחמי או תברחי."
"אתה לא צריך לשאול את זה, אתה יודע את התשובה." אמרה אלכסיס.
"לא לזה התכוונתי." אמר פיית'ון נחרצות.
אלכסיס נאנחה והשיבה, "כן, אני אהרוג אותו, כשתגיע השעה אני אהרוג אותו."
"תהרגי את מי?" שאל פיית'ון בחיוך רחב שחשף שיניים חדות.
"את אלכסנדר, אני אהרוג את אבא שלי." היא ענתה לו בביטחון.
"נו, זה מה שרציתי לשמוע!" אמר פיית'ון. "עכשיו," הוא אמר והתקרב אליה, "שיהיה לך לילה טוב." שפתיו נגעו בשלה והזמן סביבם כאילו נעצר, שום דבר אחר כבר לא היה חשוב באותו רגע.
שפתיהם נפרדו. "עכשיו יהיה לי לילה טוב." היא לחשה ויצאה מהחדר, משאירה אותו להתבונן בה עם עיניו הירוקות הנוצצות.