אנשים מיוחדים פרק 6: רוחות מהעבר
אני תופסת את הידית הכסופה ופותחת את הדלת הלבנה אני מרגישה תחושת חמימות נעימה בזמן שאני נכנסת לחדר, מימיני יש חלון גדול המאיר את החדר באור הירח המלא באמצע החדר אומדת מיטה גדולה ומימינה נמצא ארון בגדים ענק בקיר שליד הדלת אומדת שידה ועל השידה יש קופסת תכשיטים לבנה מעוטרת בזהב אני ניגשת על הקופסה ופותחת אותה, מנגינה מוכרת מתנגנת מהקופסה לא ברור לי מאיפה אבל אני בטוח מכירה אותה, בתוך הקופסה יש שרשרת מכסף עם תליון מאבן ירח עם שיכבה דקה של כסף סביב האבן בצורת כנפיים, בזמן שאור הירח פוגע באבן שמנצנצת באור כחלחל המנגינה ממשיכה להתנגן ואני מרגישה כאיו היא מתחילה להדהד בחדר, הכל מתחיל להראות מטושטש סביבי והרצפה נשמטת מתחתי, כשהכול מתבהר אני שומעת משהו נכנס לחדר, אני מפנה את מבטי לכיוון הדלת ואני נדהמת ליראות את מליסה נכנסת ומיד אחריה נוי, מליסה מתחילה לארוז מזוודה אני שמה לב שהן לא מבחינות בי, "מליסה את לא חייבת לעזוב… יותר בטוח בשבילך פה… אני מתחננת שתישארי", מליסה לא עונה "מליסה בבקשה תעני לי" נוי מרימה את קולה "מליסה תעני לי !!" היא תופסת את ידה של מליסה ומסובבת אותה לעברה, דמעות גדולות עושות את דרכן על פנייה של מליסה היא תופסת את ידה של נוי ומושכת אותה לעברה ואוחזת בה חזק בחיבוק ואומרת "אני יודעת שאני יותר בטוחה פה אבל הגורל שלה לא נמצא כאן, אני חייבת לעזוב בשבילה, יש דברים שהיא צריכה לעשות והם לא כאן" היא מזיזה את נוי מימנה ואמרה "תבטיחי לי רק שכשהיא תגיע תגני ותשמרי עליה בבקשה" עיניה של נוי מתמלאות בדמעות "הכול בשבילך מליסה אני אגן עליה לא משנה מה יהיה המחיר" מליסה מחייכת חיוך מנכם ומנגבת את פנייה של נוי " את חברה טובה נוי… ואני יודעת שזה לא בסדר ממני לבקש את זה ממך אבל יש לי משהוא קצת קשה לבקש ממך" "מה זה?" הבאתה של מליסה נהיית רצינית היא ניגשת על השידה ומורידה את השרשרת עם תליון אבן הירח, זאת שאני אוחזת בה, ומניחה אותה בתוך הקופסה, היא שמה את הקופסה בדיוק בנקודה שבה אני מצאתי אותה ואז היא אומרת "עד היום שבוא היא תגיע תנעלי את החדר שלי, לא משנה מה אסור לאף אחד להיכנס הנה עד שהיא תגיע" נוי מהנהנת בראשה להסכמה במבט מבולבל שתיהן ממשיכות לארוז, כל החדר מתחיל להיטשטש סביבי שוב וברגע שבוא אני מרגישה שהרצפה נשמטת מתחתי משהו נכנס לחדר אבל אני לא מספיקה לראות מי זה, אני אומדת קפוא ואני לא יכולה לזוז "מה את עושה כאן?!" אני מרימה את מבטי ואורה את אדם אומד בכניסה עם המבט המתחכם שלו השרשרת מחליקה מידי "היא עזבה בגללי", "מה אמרת?", "היא מתה בגללי" אני מרגישה חולשה הרגליים שלי לא מצלחות להחזיק אותי יותר ואני נופלת, אבל אני לא מרגישה את הרצפה הקרה, אני מרגישה חום ורכות, אני פותחת את עיני ואני רואה את אדם מחזיק אותי בזרועותיו, "את בסדר?!, מה יש לך?" המבט המודאג שלא הפתיע אותי " אני… אני … " אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה, קשה לי לנשום, הוא מרים אותי ומניח אותי במיטה, הוא פונה לעבר הדלת, אני לא רוצה שהוא יעזוב והיד שלי זזה מעצמה ותופסת בחולצה שלו "אל… אל תעזוב אותי… בבקשה" הוא משחרר את היד שלי ואני חושבת "הוא לא ישער לא אכפת לו ממני" הוא לוקח כיסה מקצה החדר מתיישב ליד המיטה שלי ומושך את השמיכה מעלי ואומר עם חיוך רך "אני פה אז את יכולה לישון בשלווה" החיוך שלו הפתיע אותי, הוא מזיז את השער מפני ומלטף את ראשי, אני עוצמת את עיניי ובלי שאני שמה לב חיוך עדין נמרך על שפתי.
הוא ישב לידי כל הלילה, הוא נישען על המיטה לידי וישן אני לא יודעת למה אבל אני אוהבת להביט בו ישן, "את יכולה להפסיק לבהות בי זה מטריד" אני קופצת בבהלה "אתה ער?!" אני מסמיקה ממבוכה, "די מפתיע אבל את חמודה כשאת מסמיקה" אדם אומר עם החיוך המתחכם שלו, אני מרימה את ידי כדי להסתיר את הפה שלי ואומרת "שת…שתוק", אדם מגחך וקם מן הכיסה ומתקרב עלי ומשפשף את ראשי ואז מביט בעיני במבט רציני יותר ואומר "את בסדר?" אני עדיין לא מבינה למה הוא כל כך נחמד פתאום, אני מהנהנת עם ראשי להסכמה, הוא מחייך ועוזב את ראשי "בסדר כדאי שתקומי אני לוקח אותך לבית הספר" שחכתי שאני צריכה ללכת לבית הספר "אוקי אוקי אני קמה", "אה נכון לא אמרתי לך מזל טוב על אתמול עדיין" הוא אומר בחיוך "מזל טוב רובי", אני אוהבת את החיוך שלו, "תודה" הוא יוצא מהחדר,אני יורדת מהמיטה ושמה לב לשרשרת מתחת לשידה, אני חושבת לעצמי שזה היה לילה מוזר, אני מרימה את השרשרת ועונדת אותה, "בוקר טוב ישנונית, הנה הבגדים שלך להיום" נוי נכנסת לחדר "בחרת את החדר הזה מכל החדרים באחוזה מעניין" אני מביטה בה וכל מה שאני רוצה לעשות זה לחבק אותה אני ניגשת עליה וזורקת את עצמי עליה "הכל בסדר רובי?, את מרגישה טוב?" אני כל כך אסירת תודה לנוי שאני פשוט רוצה לחבק אותה אבל פתאום אני חושבת, איך יכול להיות שעוד לפני שנולדתי נוי הייתה בחדר הזה עם מליסה והיא ניראתה בדיוק אותו הדבר כמו שהיא ניראת עכשיו למרות שזה קרה לפני 17 שנה?, אני זזה ממנה ומביטה לכיוון הרצפה והראש שלי מלא מחשבות אני מרימה את מבטי לנוי ואני כבר לא יכולה לעצור את עצמי מלשאול, "נוי, אני רוצה הסבר עכשיו לכל מה שקורה כאן, תספרי לי".
תגובות (0)