באת ושינית את כל החוקים – פרק תשע

פקחתי את עיני, הבטתי סביבי. אני נמצא בחדר שלי, איפה ברית?למה אני ישן כאן ולא היא?כל כך הרבה שאלות רצו בראשי.
הדלת נפתחה, היא עמדה בפתח הדלת…לבושה בחולצה שלי שנראתה עליה כמו שמלה. רק עכשיו קלטתי כמה היא נשית פתאום, היא כבר לא הילדה שהכרתי. היא השתנתה והשתבחה עם השנים.
היא החלה לצעוד לכיוון המיטה, מהססת טיפה אבל בסוף התיישבה על ידי במיטה.
"איך אתה מרגיש", היא שאלה והסתכלה על התחבושת שכיסתה את האיזור הפצוע בבטני.

ברית:
"בסדר", קולו היה צרוד. לסתו הייתה מכוסה בזיפים שנתנו לו מראה גברי ומושך. הוא לעולם לא הפסיק להראות טוב. תמיד היה נראה כל כך טוב עם העיניים השחורות והגדולות שפעם נהגתי לבהות בהן ככה בלי סיבה. המבט הממגנט והגוף האלוהי שלו. עכשיו…עכשיו אני יושבת מול החוטף שלי, האחד שנהגתי לאהוב יותר מאת עצמי.
"למה לא ישנת כאן במיטה?", הוא שאל וכיווץ את גבותיו. "לא רציתי שתישו על הספה במצב כזה", אמרתי והשפלתי מבטי. השיערות נפלו על פניי וכיסו אותן. ידו לקחה חלק מהשיער ושם מאחורי אוזני. המגע שלו…כל כך נעים. למה לעזאזל אני ממשיכה להתרגש ממנו כשאני בכלל אמורה לתעב אותו בכל ליבי. למה הוא חייב היה לעשות את זה?
"את ישנה כאן במיטה הזאת, זאת פעם אחרונה שאת מחליטה במקומי", הוא אמר בקשיחות, פקד עליי יותר נכון להגיד. חשף את הרוע שבו. "הבנת אותי…ברית", הוא אמר כשאני מביטה בשחור של עיניו. ידו עדיין נחה על פניי. "כן", אמרתי וקמתי מהמיטה.
"אתה צריך לעשות קצת קניות, אין מה לאכול ואני גוועת", העזתי להגיד, אם הוא רוצה שיצא לו משהו מהחטיפה הזאת. שיסדר לי משהו לאכול כדי שלא אמות מרעב.
"ענת צריכה לבוא עם אוכל", קולו היה תקיף ועיניו לא שידרו שום הבעה. רובוט מהלך.
התקדמתי לעבר הדלת, לא שאלתי אפילו מי זו ענת. זאת בטח אחת מהמשרתות של המשפחה שלו. המשפחה שהרסה אותו.
הכנתי לעצמי כוס קפה והלכתי לסלון. הדלקתי את הטלויזיה. אני מרגישה שאני משתגעת כאן בבית. אני רוצה הביתה, לראות את אבי ואת יניב. שניהם בטח משתגעים. בדיוק כמוני.
מצד אחד הוא מפחיד אותי אבל מצד שני…כאילו בגלל שאנחנו מכירים יש בי צד שהוא גם רגוע. לא יודעת למה. כי לפעמים זה נראה שהוא לא מסוגל לגעת בי ולהכאיב לי אבל…מצד שני הוא גם תוקפני, השד שבו יוצא החוצה.
שמעתי את צעדיו מאחוריי. איך הוא קם אחרי שדקרו אותו כל כך עמוק?ממה הוא עשוי?
הוא התיישב על ידי. תפס את השלט והעביר ערוץ.
גלגלתי עיניים, מה עכשיו מעניין אותי לראות ערוץ ספורט. קמתי מהספה. הוא הושיב אותי בחזרה עם ידו. ממש חזק. ליבי החל לפעום בחוזקה, הוא שוב תוקף אותי. מאיים עליי בלי מילים. "עוד כמה דקות ענת צריכה לבוא, אני רוצה שתפתחי לה את הדלת", מה נהייתי המשרתת שלו?מה עוד אני אצטרך לסבול ולעשות?לא מספיק שאני הכופר שלהם?שונאת את אידור, שונאת אותו ואת כל מי שקשור לחטיפה הזאת.
"למה אני צריכה לפתוח את הדלת?", עיניו השחורות הוסטו לכיווני והביטו בי באיום. בלעתי את רוקי, אני חושבת שעשיתי טעות.
"אני פצוע, את תפתחי לה את הדלת ומצידי תזדייני אחר כך לאן שאת רוצה", נפגעתי. הצורה שהוא דיבר אליי עכשיו…העליבה אותי. דמעות מילאו את עיניי, נלחמת בכל כוחי לא להוציא אותן לידו. לא להראות לו שעדיין יש לו את היכולת לפגוע בי.
"אני רוצה לדבר עם אבא שלי ויניב", הוא החל לצחוק. "את חוצפנית את יודעת…בכל מקרה, עם שניהם את לא תוכלי לדבר, אבל עם יניב במיוחד", לא הבנתי את כוונתו. "מה זאת אומרת?", שאלתי בהמון חשש. הוא הביט בי בחיוך מרוצה וקירב את פניו אל פניי.
"כי אתמול…אתמול אני והוא עשינו קרב חרבות ו…לצערך הרב אני ניצחתי בקרב הזה", יניב…יניב מת. אני לא מאמינה שהוא רצח אותו. הדמעות החלו לרדת בלי שליטה וכבר לא היה לי איכפת שיראה.
"אתה פשוט בן אדם רע", התפרצתי בבכי. הוא כיווץ את שפתיו והרים את הגבות מעלה.
"הוא היה צריך לדעת עם מי יש לו עסק", פתאום הוא כבר לא צחק אלא התעצבן.
שלוש נקישות נשמעו בדלת. קמתי מהספה והלכתי לפתוח את הדלת. אישה שנאץראתה בשנות החמישים לחייה עמדה מולי. מבטה היה מרחם. נראה היה שהיא מרחמת עליי.
"תיכנסי", אמרתי בקול חנוק, רצתי מהר אל החדר, סגרתי את הדלת ונשכבתי על המיטה.
חושבת על עוד כמה זמן אני אצטרך להיות כלואה כאן ומי עוד ימות.
מה אבא שלי עושה עכשיו כדי להוציא אותי מכאן?

אידור:
"אידורי, איך אתה מרגיש", ענת שאלה ועצב ניכר בעיניה.
"אל תדאגי לי נשמה שלי, אני בסדר גמור", חייכתי לעברה וידה ליטפה את פניי. אני מת על האישה הזאת, דואגת לי כאילו הייתה אמי.
"הבאתי לכם קצת אוכל. בטח היא לא אכלה כלום המסכנה", כמה לב יש לאישה הזאת, כואב לה על ברית. בצדק, בזמן הזה היא תתחיל לסבול יותר בגלל האבא המזדיין שלא איכפת לו מכלום חוץ מלהביס את אילני.
הנייד שלי רטט, הרמתי אותו מהשולחן ועניתי לאילני.
"אילני"
"עוברים לתוכנית ב', הבן זונה לא מזיז אצבע. אולי התוכנית ב' תעיר אותו קצת"
"סגור אילני"
השיחה נותקה, תוכנית ב'. הרגע שאליו לא רציתי להגיע, הגיע.