עצמיות

דשא ירוק ונעים מתחת לרגליים. דשא קריר ורטוב. רטוב שאינו דם וצואה מתחת לרגליים. הדשא נכנס בחריצים כשאני הולכת, מלטף ומרגיע.
אני כבר לא יכולה ללכת, רק לרוץ, לברוח. שום מקום לא בטוח, הם יכולים לחזור, הם יכולים לשכוח מי אני, שאני אני ולא זה. הם כולם נראים אותו דבר, הם גבוהים, כל-כך גבוהים ומפחידים.
אני כבר לא יכולה ללכת, אני צולעת, מדממת, שמנה. כולי מכוסה בצואה של עצמי, בשתן, במוגלה, בדם.
אני כבר לא יכולה לעמוד. הרגליים שלי קורסות על הדשא הנעים שמזכיר לי שהשמש זרח היום פעם ראשונה.
נולדתי בחושך. חייתי בחושך. החושך, הוא בכל מקום, הוא יכול לחזור בכל שנייה. כל-אחד מאותם גבוהים מוזרים יכול להחזיר אותו, תמיד. כל צל מזכיר לי את החושך הנורא, כל צל ולילה מזכירים לי שפעם לא יכולתי לרוץ.
אז אני רצה, כי פעם לא יכולתי. אני רצה, ואני לעולם לא אפסיק.

אני כלואה. אני רוצה לזוז. אני צריכה לזוז. הברזל הקר שהחליף את רצפת הצואה כבר לא קר. אין מסביבי דבר מלבד מוות, מחלות, צואה וכאב. אין מסביבי דבר מלבד אחיותי ואחי הכואבים. אחד מהם מתקרב, מאותם גבוהים שמכוסים לגמרי ולא ניתן לראות את עורם. היא מתקרבת, לא. לא! שתלך.
שלא תיגע בי. לא! שלא תיגע בי! הכל שחור. אני חיבת לרוץ, לברוח מכאן! אני לא יכולה לזוז. חריקה. היא לא נוגעת בי. היא לא מרביצה לי. היא כבר לא גבוהה כל-כך, היא מוציאה קולות נעימים; הקולות הנעימים הראשונים ששמעתי מאז שהופרדתי מאימי.

היא מובילה אותי החוצה. הרחק מהחושך. הרחק מאחי ואחיותי. אני לבד. זו היא, כמוהם. כל-כך גבוהה ומוזרה. אני לא יכולה לעשות דבר, הכל שוב חשוך ולא נשאר דבר בעולם מלבד כאב ומוות. אני קורסת. אני נופלת. אני רוצה למות. אני רוצה שהיא ימות!
אי כבר לא יכולה לזוז. אני חולה, אני צולעת. אני כבדה. היא מזיז אותי החוצה. החוצה. מה יש שם, בחוץ?
אור. אור כל-כך חזק שהכל נהיה חשוך. אור. האור ממלא אותי ואני רצה, אני בורחת. ורצה, במעגלים בהתרגשות. יש לידי עוד אחת כמוני.
היא נראית שמחה. מעולם לא ראיתי אחת כמוני כשהיא שמחה. ראיתי רק כאב ומוות. היא מסבירה לי שאני לא צריכה לפחד יותר, שזה נגמר.
זה לעולם לא נגמר, הם כאן ולא מפסיקים. הם רוצים שאני אמות, הם לעולם לא ישחררו אותי. הם רוצים שאני ואחיי ירצחו, והם רוצים לחגוג את הרצח שלנו.
כולם, מלבד זה ששיחרר אותי. זה ששיחרר אותי לדשא הקר והנעים והרטוב. לשמש ולאוכל עם הטעם. היא הציל אותי מידי השטן.

יש לי שם. כל חיי הייתי מספר, רק עוד אחת שיחגגו את הרצח שלה בארוחה. כל חיי הייתי מתה, עכשיו אני חייה. הם כבר לא שולטים בי. עכשיו אני גאה לומר שאני פרה.