נפש חיה – פרק 3. "כן".

קונריס הסתכל על צ'ייס שמיהר להסיט את מבטו.
בדקות האחרונות הוא בהה בו בלי שום סיבה נראית לעין.
מסיבה מסוימת צ'ייס לא בא לו בטוב. איזה מין בן אדם בוהה בבן אדם אחר כאילו שהוא קוף בגן חיות, או במקרה של קונריס, נמלה.
הוא המשיך לנסות לחשוב על המשמעות של זה אך לא היה לו שמץ.
קונריס לא היה חובב חיות גדול, אך תמיד הייתה לו הערכה מסוימת לנמלים.
אבל למה שמישהו יקרא לו נמלה?
ואז, האיש במרכז החדר קטע את מחשבותיו, "וזוהי, אמילי וולטר, זאב."
מבטו, כמו של שאר הנוכחים בחדר הוסט לעברה. היא הייתה בערך בגיל של קונריס אבל גבוהה הרבה יותר. שיערה השחור המפוזר נע בתיאום לתנועותיה ועיניה הירוקות – צהבהבות נצצו בתערובת של כעס וטירוף. היא בחנה את האנשים סביבה ולא הייתה מרוצה מהמבטים שנעצו בה.
"על מה אתם מסתכלים?" היא צעקה לעבר הקהל, "ואתה," היא הצביעה על האיש במרכז החדר, "בן כמה אתה בערך? שבעים? אתה חושב שאני לא יכולה לקרוע לך את הצו-"
"שישים, ליתר דיוק," ענה לה בחיוך, "ואני בטוח שזה היה יכול להיות נחמד מאוד אבל אם תסלחי לי, יש לי עוד כמה אורחים לקבל." הוא כחכח בגרונו קלות והמשיך, "קארים דביין, פומה."

זהו זה, אני מתה. חשבה קארים לעצמה, אני מתה ואני נמצאת עם משוגעים שנועצים בי עיניים וקוראים לי פומה.
"את בסדר?" שאל קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה נער בגילה עם רעמת שיער זהובה ומתולתלת ועיניים יפות בצבע חום – דבש.
"אז ככה נראה גן עדן." מלמלה קארים בחיוך.
"מה?" שאל אותה הנער.
"אמרתי שכואב לי הראש אבל אני בסדר."
הוא בחן אותה במשך כמה שניות ואז אמר, "אני אדם דרך אגב."
הוא הושיט את ידו והיא לחצה אותה, "קארים, אבל כבר ידעת את זה."
"אתה יודע למה – " היא התחילה להגיד אבל האיש שניצב בלב החדר קטע אותה, "ואלו הם, אולימפיה ג'ינג'ר, תמנון. טוני לי, תנין ורין גלימור, קרנף."
קארים ואדם הסתובבו לעברם. אולימפיה הייתה נערה בגילם עם עור בהיר, עיניים כחולות ושיער שחור שנצבע בפסים ורודים. היא לבשה חולצה ורודה ומכנסיים קצרים ובהירים.
רין היה רחב כתפיים וגבוה עם שיער שחור וקצר. עיניו האפורות המנוקדות בכחול דמו לסערות בסופת גשמים. הוא היה נראה כמו מתאגרף מאיים אך הבעת הפנים שלו שידרה חום.
לעומתו, עיניו הירוקות הכהות של טוני שידרו שחצנות מסוימת. עורו היה כהה ושיערו השחור היה מרוח בג'ל.
"עכשיו, כשכולם פה," אמר האיש במרכז החדר, "הגיע הזמן שאני אציג את עצמי סוף סוף ואסביר לכם מה אתם עושים פה." הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך, "אז קודם כל שמי אלכסנדר, דעו שאני לא מתכוון לפגוע בכם לרעה, הדברים שאני הולך להגיד הולכים להישמע לכם חסרי כל אחיזה במציאות, אך הם אמיתיים לגמרי ואני גם אוכיח לכם." הוא עצר לבלוע רוק והמשיך, "אנחנו חיים לעולם שמחולק לשני קבוצות, קבוצה ראשונה שאותה אנחנו מכנים 'חיים' וקבוצה שנייה שאותה אנחנו מכנים -"
"מתים." השלימה אותו ג'ס.
"האמת היא שלקבוצה השנייה אנחנו קוראים 'בני – אדם'."
"אז ה'חיים' הם בעצם חייזרים במסווה שנלחמים בבני האדם?" שאל צ'ייס וחיוך עלה על פניו.
"כדאי שמישהו יקח את התרופות הרגעה שלו." אמר טוני.
"החייזרים נגעו גם בזה," השיב לו צ'ייס, "ואם לא חייזרים אז הממשלה כבר דאגה לזה."
"אני חושב שקצת סטינו מהנושא." אמר אלכסנדר.
"אתה חושב?" אמרה רייצ'ל. "קצת?" אמרה אמילי.
"חיים כמו בעלי – חיים?" שאל אדם.
"בדיוק," ענה אלכסנדר, "לקבוצת החיים יש חיבור לעולם החי שאין לקבוצת ה – "
"מתים." אמרה ג'ס.
"בני – אדם." אמר אלכסנדר ובקולו נשמע ייאוש, "בכל מקרה אתם, אני וכל מי שנמצא בחדר הזה משתייך לקבוצת ה'חיים'. לכל אחד בקבוצת ה'חיים' יש חיה מקבילה. הוא יכול לדבר ולהבין את השפה של כל המינים השונים של החיה הזאת ואפילו להפוך אליה."
הוא צעד כמה צעדים אליהם והמשיך, "הבטחתי לכם הוכחות והנה הם."
לפתע הוא התחיל לשנות צורה. פניו קטנו והתארכו. ידיו גדלו והחלו להצמיח נוצות. רגליו נהפכו לטפרים קטנים וצהובים, מקור ארוך וצהוב צץ על פני ולבסוף השינוי הושלם ומולם התעופף נשר גדול. הצלקת על עינו השמאלית של אלכסנדר הייתה גם על עינו השמאלית של הנשר.
הבגדים שלבש נחו מפוזרים על הרצפה. הוא עף ברחבי החדר והמבטים המופתעים של הנערים ליוו אותו. לבסוף, הוא חזר למקום בו היה, נכנס לתוך ערימת הבגדים ושינה את צורתו שוב. אחרי שחזר לצורת אדם הוא סידר את בגדיו וחייך כשראה את המבטים הפיות הפעורים בתהדמה של הנערים מולו.
"כמו שהצלחתם להבין החיה המקבילה שלי היא הנשר ושלכם היא איך שקראתי לכם כשנכנסתם. אתם תלמדו לעשות את זה בדיוק כמו שאני למדתי אבל בינתיים אני צריך להסביר לכם למה היה כל כך חשוב שנביא אתכם לפה."
עיניו החומות – צהבהבות התבוננו בקהל המרותק שלו. שאר הנוכחים בחדר צפו במתרחש בעיון.
"גם את קבוצת ה'חיים' ניתן לחלק לשני חלקים. אלו שמשתמשים בכח שלהם לטובה ואלה שלא. לפני 7 שנים התחולל קרב גדול, בינינו, הטובים, לבין הרעים בראשות אדם בשם פיית'ון. החיה המקבילה שלו היא נחש. שני הצדדים ספגו אבדות רבות אך בסוף הקרב היה נדמה שהצלחנו להשמיד אותו. אך טעינו, והטעות הזאת עלתה לנו ביוקר."
גל של מלמולים ורחשים עבר בקהל, הוא הסתובב במקומו ובדק שכולם מאזינים ואז הוא צעק, "פיית'ון חזר והפעם לא רק הנחשים איתו, עוד קבוצות של חיות עוזרות לו ואין לנו מושג מי הם.בעצם יכול להיות שחלקם יושבים פה ממש עכשיו. אם לא נפעל מהר זה הסוף של כולנו. אנחנו צריכים לשכוח מהסכסוכים בינינו ולפעול ביחד כדי להשמיד את פיית'ון. ובשביל זה, אנחנו צריכים אתכם." הוא הצביע לעברם של ארבע עשר הנערים. "ניתן לכם זמן להחליט אבל אני צריך תשובה עד מחר. לטובתכם ולטובת כולנו עדיף שהתשובה הזאת תהיה 'כן'."
אלכסנדר ושאר האנשים יצאו מהחדר והשאירו את ארבע עשר הנערים לקבל החלטה.

פיית'ון ישב סביב השולחן והתבונן בארבעת האנשים הנוספים שישבו סביבו.
פיית'ון היה המנהיג של הנחשים כמו שאלכסנדר היה המנהיג של הנשרים.
עכשיו הוא צריך להיות המנהיג של עוד כמה קבוצות. הוא קרא למנהיגים של קבוצת העורבים, העקרבים, העכבישים והחולדות שיעזרו לו. ביחד הם חזקים ובלתי ניתנים לעצירה.
"אנחנו נמצאים בשחר של עידן חדש שבסופו אנחנו נהיה המנהיגים של ה'חיים'. אם אתם רוצים להיות חלק מהעידן הזה הצטרפו אלי. אני אתן לכם זמן להחליט אבל אני צריך תשובה עד מחר. לטובתכם ולטובת כולנו עדיף שהתשובה הזאת תהיה 'כן'."
הוא חייך חיוך רחב וחשף את שיניו החדות. הוא הוציא את לשון הנחש המפוצלת שלו ועיניו הירוקות הבהירות נצצו בתאווה, תאווה לכח.