כישופים אפלים – פרק 5

"תהל, רציתי לספר לך משהו חשוב. זה הסוד שדיברנו עליו מקודם. אני יודע שהייתה לך הפתעה רבה מאוד כאשר עניתי לסודך. " אמר דניאל בקול שקט ולאט לאט הגביר, אבל את תהל כמעט ולא שמעו. "גם לי, יש… יש… שש… אוזני קסם. כמו עיני הקסם שלך. רק שאני שומע מלכודות, אני לא ממש יודע איך, אבל אני פשוט יכול להרגיש אותם. טוב, אני אגיד לך משהו, למרות שלא תאמיני לו: פעם אחת הצלתי חברים שלי, ממלכודת… ששמעתי אותה! וזה אמיתי!!" המשיך דניאל את דבריו. תהל הופתעה למה ששמעה. הם אחלה צוות ביחד.
אבל מה הולך פה??? זאת המחשבה הראשונה, החשובה ביותר שעלתה במוחם.
תהל לא האמינה והתלהבה, אבל מצד שני, הוא תקוע שם, והיא חייבת לעזור לו.
השתרר שקט, דממה, לא נשמע צליל בבית, הבית היה ריק מאדם. פתאום נכבה האור והיה חשוך.
פתאום נדלק האור ודניאל היה מעולף. תהל נבהלה. היא ניסתה לתקשר איתו, אבל הוא לא שמע כלום, למרות אוזני הקסם שלו…
לאחר כמה רגעים של שקט ודממה, התעורר דניאל והמשיך במעלה המדרגות, ועלה במהירות רבה. לרגע אחד תהל הסתובבה קצת במקום, ובסופו של דבר חזרה אל דניאל, אך כשהגיעה – לא ראתה אותו – לא מצאה – לא נשמע רחש במקום. תהל נבהלה ברגע אחד והתחילה לצרוח מפחד ומבהלה. "דניאל!!"
"דניאל! איפה אתה? אל תברח לי! אני יודעת איזה תכנית קורה פה! אמנם לא מבינה מה ולמה, אבל אין ספק שאני יודעת חלק מן העבר! איפה אתה?" והמשיכה את דבריה, אף אחד לא ענה לה. פתאום דניאל נפל במדרגות, תהל התחילה להסביר לו מה הולך פה.
לאחר כמה רגעים דניאל ניסה לדבר איתה, לתקשר, אבל תהל לא שמעה אותו. בן רגע הבינה שקורה פה משהו. יש לה מוח. דניאל יכל לשמוע את תהל, אז תהל אמרה לו שהיא תדבר והוא רק ישמע, ויעשה את פקודותיה, בשביל שכלום כאן לא יסתיים במוות. הדרך הייתה אמורה להיות מסוכנת, מפותלת, קשה ומסובכת. מה שהיה בטוח הוא שההרפתקה תהיה מפחידה יותר מכל ובכלל מותחת.

***

דניאל ותהל היו בכיתה ח' 4. הם כל הזמן היו משחקים ביחד, מנגנים ביחד (הייתה להם תזמורת) וכל מיני דברים. הם היו בעיקר אוהבים לשחק משחקי במה. הם עשו המון סדרות כשהיו ילדים, ובנוסף לכך גם אהבו לדמיין שהם בהצגות ומופעים. כשהיו קצת יותר קטנים, הם עשו גם כל הזמן קליפים ביחד, ובקיצור – תמיד היו ביחד ועשו דברים אמנותיים. הפעם, כשהם בחטיבה (עוד מעט בתיכון) אז זה נהייה כבר יותר רציני. לאחר עוד קצת זמן, כשהם היו בסוף יסודי הם כל הזמן רשמו ביחד ספרים, ולאחר מכן הם החליטו לעלות דרגה: הם החליטו לעסוק בתחום המוזיקה. הם היו נפגשים הרבה פעמים כשהם היו חוזרים מבית הספר. הם הקדישו שלוש שעות ומעלה למוסיקה שלהם, והם החליטו להוציא דיסק. כשהם היו חוזרים מבית הספר, הם היו הולכים לאולפן ההקלטות שלהם, והיו מקליטים הרבה שירים.
בכיתתם יש כמה חברים טובים: מאי, אריק, פיטר, יסמין, ים, תום, מייקל, אמבר ועוד…

***
למחרת היה יום רגיל בשביל ים:
היא כמובן הלכה ברגל לבית הספר שלה. ההליכה הייתה ארוכה והיא כמעט נשברה. היה זה היום שעת אפס. ים עצרה לאחר חצי שעה והתיישבה, מכיוון שהיה מאוד חם ומייבש זה עתה. היא פתחה את ילקוטה, הוציאה בקבוק מלא מים ושתתה. לאחר מכן, המשיכה בהליכתה עד שהגיעה לחטיבה. היה זה הפסקה עתה.

לאחר חצי שעה…
"למה איחרת?" שאלה המורה בחוסר סבלנות.
"ים, למה את לא עונה לי?" המשיכה המורה והסתכלה על ים שמרכינה את ראשה כלפי מטה. מורתה, קייט התחילה לדאוג. ים לא ידעה מה לענות לה. הרי מה היא תגיד לה? שהילדים בכיתה העליבו אותה? ועוד הילדים "הטובים"? שעוד כמה דקות מפילים אותה מלהיות סופרת צעירה? שהיא רצתה להיות קצת בודדה עם עצמה?
"ים, למה את לא עונה לי?" העירה המורה את ים ממחשבותיה. היא התחילה להתעצבן ולכעוס. ים חשבה לה: מורה אחרת ישר הייתה אומרת בפנים מחייכות: "טוב, אני אדבר איתך בהפסקה אחר כך, שיחה אישית". ים לא ענתה לאחר שמורתה הרימה את קולה. לבסוף ים לא טעתה. "טוב" המורה חייכה אליה והמשיכה את דבריה. "אני אדבר איתך בהפסקה אחר כך, בשיחה אישית. אני רואה שאת עומדת לבכות". הייתה שתיקה קצרה. "אל תבכי, עוד מעט אני אדבר איתך". ים הבינה אותה, וחייכה לעצמה בליבה.
השיעור כבר התחיל להתבזבז, אז היא מיד המשיכה אותו. "טוב, מי יודע מהם ראשי התיבות של הפלמ"ח?" אף אחד לא ענה ולא הצביע.
"אוקי, אז אני אשאל אתכם שאלה אחרת. מי יודע מהם ראשי התיבות של צה"ל?" שאלה המורה. קולות ורעשים באו מכל הכיוונים, וכל אחד רצה להשוויץ בזה שרק הוא כאילו "יודע". אך המורה הסתכלה אך ורק על ים השקטה, שמצביעה יפה ומסתכלת עליה. המורה צעקה: "שקט!" בשביל שכולם ישמעו. לאחר שניות של שקט, אמרה המורה בקול רגוע לים: "כן?" הייתה שתיקה של דקה, ואז ים השמיעה צליל קטן, חלש ורגוע: "הפלמ"ח – פלוגת מחץ, וצה"ל – צבא הגנה לישראל." אף אחד לא ענה. כל הכיתה הסתכלה עליה. נשמע רק צלצול בית הספר, ואז כולם רצו מחוץ לכיתה להפסקה. ים גם יצאה והמורה הסתכלה עליה. לאחר שכולם יצאו, המורה נשארה בשקט, והסתכלה על מקומה של ים. המורה עמדה בדלת של הכיתה וחשבה לעצמה.

***
"מה זה? מים?" שאל תום. "זה מוזר! אין מים או ים קרוב לבית ספר." נעצר תום לרגע וחשב, ואז המשיך שוב. "אז, איפה אני?" תום לא דיבר לרגע כי ניסה לשמוע את המים.
תום המשיך ללכת לאורך המנהרה, והובילו אותו קצת אורות. "מה זה?"

***
לפני שעה…
היה זהו יום שמשי, אך ברגע אחד הפך היום ליום קריר.
תום יצא מביתו במהירות והתחיל ללכת, בזמן שהסתכל בשעונו ואמר: "וואי אני כבר מאחר לבית ספר! השעה 8:15!". תום המשיך ללכת עד לסופו של הרחוב. בקצה, הוא ראה אבן ירוקה, היא נראתה מיוחדת. כמו אזמרגד.
תום נגע באבן, וברגע שנגע בה, התחילה רעידת אדמה. לאחר כמה שניות שהרעידה נמשכה, התחילה סערה, סופה חזקה מאוד.
תום רץ מבהירות, ופתאום באה מכונית שעקפה את מהירותו. המכונית לא עצרה, בזמן שתום רץ בחציית הכביש. היה זהו רגע של תאונה, אך למזלו של תום, הוא הספיק לחרוג מריצתו, ובן רגע לעצור. ברגע שהמכונית עברה, המשיך תום לרוץ עקב רעידת האדמה והסופה שהתגברה בכל רגע.
לא! לא! לא! חשב תום. ברגע שתום המשיך לרוץ, רעידת האדמה התחזקה, עד שהוא לא הצליח לעמוד.
תום נפל על המדרכה, והשרשרת שהייתה על צווארו, פתאום הייתה זוהרת. השרשרת הייתה זוהרת כמה שניות, וברגע אחד תום נעלם. הוא התעלף, ולאחר כשעה כשהתעורר, שם לב שהגיע למנהרה. מה זה? חשב.

***
יסמין נכנסה בשער של בית ספרה.
היא ירדה במדרגות, ונכנסה לשכבה שבה כיתתה. היא נכנסה לכיתה, אבל היא אחרה. המורה הייתה כבר בכיתה. לא, זה לא קורה לי… עוד הפעם אני מאחרת??? היא הרי הזהירה אותי! אוף, אני כל כך מטומטמת! חשבה יסמין.
אך לבסוף, קיבלה המורה את פניה בסבר פנים יפות. "בואי, היכנסי חמודה. טוב שהגעת!" אמרה קייט, מורתה. יסמין חייכה אליה בחזרה. היא התייבשה באחד המקומות הראשונים, ולאחר מכן המורה שאלה אותה: "איך קוראים לך?" ענתה יסמין: "קוראים לי יסמין! ולך?", "קייט, שלום!" ענתה קייט.
היום הראשון עבר ליסמין ממש בסדר. כולם נהנו להיות בחברתה. בהפסקות, ישר באו אליה ושאלו אותה במה היא רוצה לשחק. חוץ מאחת בכיתתה.
יסמין חשבה: איזה מוזרה הילדה הזאת! מעניין למה היא בוכה כל הפסקה… למה כולם מתחברים אליי ואליה לא? היא נראית לי מאוד חמודה.
יש לי רעיון! אני אגש אליה. רגע… מה אני יגיד לה? אני צריכה למצוא תירוץ. רגע! כולם בחברתי, אז כולם יבואו איתי אליה, כן!! אני גם אשאל אותה איך קוראים לה. כן… זה רעיון טוב.
יסמין באמצע ההפסקה, ניגשה לילדה האומללה והעצובה, כולם היו בחברתה. בינתיים, הכל הולך לפי התכנית! חשבה יסמין. הילדה הייתה בכיתה, ברגע שיסמין נכנסה לכיתה והייתה קרובה לילדה שיושבת בודדה בקצה הכיתה.
פתאום כולם התרחקו מיסמין. יסמין חשבה לעצמה: לא! אני אשאר! ואכן עשתה לפני רצונה.
יסמין ניגשה אליה ושאלה את הילדה: "איך קוראים לך?" הילדה נשארה עם ראש למטה, ולא הרימה את ראשה. "לי קוראים יסמין. ולך?" יסמין לא עזבה אותה. הילדה הרימה את ראשה אליה, הסתכלה אליה ואמרה לה בחיוך: "קוראים לי ים גרינלי".

אמבר אמרה לאמה: "אמא, אני מוכנה לבית הספר! ביי…" לא היה קול עונה. אמבר המשיכה: "השעה כבר שבע חמישים, ובית הספר מתחיל בשעה שמונה," עדיין לא ענו לה. "טוב ביי." המשיכה בזמן שסגרה את הדלת כשיצאה מביתה.

***
במגרש הטניס, באותו הרגע, באותו הזמן, היה נער בשם מייקל. הוא שיחק טניס בחום, ובאותו הרגע שהלך להביא כדור, הטלפון שלו צלצל.
מייקל ענה: "הלו, אמא? מה אכפת לי לאחר לבית הספר? הוא אבל גם ככה משעמם. אז מה אם התקשרו אלייך? כן אמא, פה הרבה יותר מעניין… מה אכפת לי אבל??" לאחר כמה שניות המשיך לדבר: "רגע אמא, יש לי ממתינה."
מייקל הציץ בטלפון שלו והמשיך לדבר: "זה תום, אין לי כוח אליו עכשיו. אוף, אבל אמא! מה אכפת לך?! אבל למה? נו דיי כבר!" מייקל לא ענה לה כמה שניות, ולאחר מכן המשיך: "טוב, בסדר הנה אני הולך. מרוצה עכשיו? יופי!" מייקל ניתק וחשב בליבו: אוף איזה אמא מעצבנת! מה כל כך משנה לה אם דווקא היום אני לא אלך לבית הספר? זה חד פעמי! גם ככה משעמם שם ופה לא, ואני גם הרבה יותר נהנה, אז מה אכפת לה? אני פשוט לא מבין את זה. אוי רגע… היום מגיעה בחורה חדשה לבית הספר לא? טוב, אני רץ לבית הספר. אוף אני כבר מאחר בכמה שעות! אני אמציא איזה תירוץ…

"נו כבר!! למה אתה לא עונה, מייקל?" אמר תום בחוסר סבלנות, כשהטלפון מוצמד לאוזן שלו. תום התקשר אליו שוב, אך מייקל עוד פעם לא ענה לו. אבל למה? חשב.

מייקל הלך בדרכו לבית הספר. ערימת דפים הייתה בידו. הדפים היו השיעורים שלא הספיק לעשות, או יותר נכון להשלים. השיעורים היו בחשבון, אך הוא לא היה מרוכז, ורק חשב איך הנערה בכיתה תהיה. לא הייתה לו חברה מעולם, אך הוא תמיד רצה. ביסודי כשהציע חברויות, אף הצעה שלו מעולם לא נענתה בחיוב. מייקל היה עסוק במחשבותיו.
מעניין למה אף אחת לא רצתה להיות חברה שלי. מה, אני לא מספיק חתיך? אני עושה דברים לא בסדר? אני כבר בכיתה ט', הגיע הזמן להתבגר. אולי עם הנערה החדשה יצליח לי. בזמן שחשב, מייקל בהה בשיעורים שלא השלים. הוא התקדם בדרכו לבית הספר, אך הוא לא שם לב שרק התרחק. בית הספר היה בכיוון השני.
מייקל לא שם לב. הוא הרים את ראשו, ולאחר כמה זמן עדיין לא הבין איפה הוא, ותהה איפה השער של בית הספר. הוא הוריד את ראשו כלפי מטה, והסתכל על השיעורים שלו באכזבה, בזמן שחשב לעצמו: מה אני אעשה? איך הגעתי לכאן בכלל? מה קורה כאן? איפה אני? איפה אני? זאת השאלה היחידה שאני רוצה לדעת! רק את זה… רק את זה…

***
אמבר הלכה במהירות חדה לבית הספר. היא חשבה לעצמה: למה אמא שלי לא ענתה לי בבוקר? מה קורה לה? איזה מוזרה… זאת הפעם הראשונה בכלל שאני מתעוררת בלי שהיא מעירה אותי. מוזר, באמת מוזר… איזה דרך ארוכה יש לי… אין לי כח בכלל! אוף! טוב, מה אני מקטרת, זה מה שיש.
היה אפשר להבין שהיא מאוד ממהרת. לאחר כשלוש דקות הליכה, נתקלה במייקל.

***
מקום: נהר יפהפה ליד עצים, צמחים ושיחים
שעה: ערב, 21:30

כתוב ב: יומן שחור עם פסים בצבע אדום

אני לא מבינה למה אף אחד לא מתחבר עם ים. היא נראית לי ילדה מאוד חמודה. זה קצת מוזר, אבל אם לא, אז כנראה יש לזה סיבות. בעצם… לא כנראה, בטוח! לא יכול להיות שסתם לא מדברים עם ילדה חמודה. אבל מצד שני, אולי היא עשתה להם משהו? טוב, אני לא יכולה לדעת… אבל מה לעשות? להתחבר איתה או שלא? אני לא יודעת. מצד אחד, למה לא? היא ילדה חמודה. מי יגיד לי מה לעשות איתה ומה לא לעשות איתה? מצד שני, יש מצב שלא ידברו גם איתי. טוב, יש לי זמן לחשוב, לפחות עד מחר. או שאני יכולה אפילו גם עד מחרתיים. בעצם, מחר יום שבת, אז עד יום ראשון או שני. כן, זה מה שאני יעשה. זה נראה לי ממש בסדר. כן. מעניין באמת מה ים עושה עכשיו. איך החיים שלה. מה קורה איתה בכללי.
פתאום מישהו תפס בה והרים אותה על רגליה.
היא לא יכלה לראות מי זה, אך ידעה בתוך ליבה, שאכן זאת חטיפה וממש לא משחק ילדים. היה אפשר להרגיש שליבה דפק בעוצמה חזקה. יסמין לא שמעה שעונים לה, ובמהירות רבה הזריקו לה משהו בצוואר. היא לא ידעה מכלום. בן רגע התעלפה במקום, והספיקה רק להגיד בלחש רב: הצילו… הצילו, תום… תום…