שיעור ספרות

ייתכן כי לכתוב זה דבר קשה.
אולי להרבה אנשים כתיבה זו משימה כבדה.

שיעור ספרות.
ישבתי בכיתה. המורה בירברה וטחנה את המוח.
אני רק מעמידה פנים שאני מסכמת בהשקעה.

אני לא באמת מסכמת. אם לא הבנתם, אתם קוראים את ה"סיכום" שלי.

כמעט בכל שיעור אני כותבת.
אני לא מסוגלת להפסיק לכתוב.

הקטע הוא שבערך אף אחד לא יודע שאני כותבת.

למזלי.

אם מישהו היה יודע שאני כותבת, ייתכן שהיה מסתקרן ומרחיב בפרטים. ייתכן שהיה קורא ומתעמק.

לו היה מישהו צד מילה או שתיים בלבד מכתביי למגירה, הוא היה מזועזע מהתוכן שבפנים.

אף אחד לא יאמין, שאני, תלמידה פשוטה, אני זאת שכתבה את הדברים העמוקים הללו.

כולם יצחקו עליי.

ייכעסו עליי.

אולי אפילו יסלקו אותי מהלימודים.

או ינדו אותי.

בקיצור, חסר לי שמישהו יקרא את זה.

שתי דקות לצלצול.
אוח, עכשיו כולם באמת מסכמים. כן, ורק אני ילדה רעה.

זה לא הופך אותך לילדה רעה, הראש לוחש לי.

אני מפסיקה לרגע לכתוב כדי לחשוב ולהרהר לרגע. אני מסתכלת מה חבריי עושים. האם אני היחידה שלא מקשיבה לשיעור? כנראה שלא. יש 2-3 תלמידים שמציירים. שלישייה שמעבירה פתקים. תלמידה אחת שמבריזה. וזהו. 6-7 תלמידים לא מקשיבים מתוך כיתה של 30 ילדים. לא כולל אותי. אבל לא להקשיב בשיעור זה לא מה שהופך אותי ל "ילדה רעה".
אני כן ילדה רעה.

ילדה רעה זו מישהי שכועסת.

עצבנית.

לא צייתנית.

נסערת.

דעתנית.

מכשילה.

רמאית.

מרדנית.

ילדה רעה זה כל כך אני.

צלצול.

"אליה! בואי!", ליאורה קוראת לי, "אנחנו מאחרות לשיעור ביולוגיה! המורה ירשום לנו איחור שלישי!". היא מוציאה את הספרים והמחברת שלי מהתיק, וגוררת אותי אחריה. ואני עדיין כותבת במחברת הזאת.

אבל ליאורה כנראה לא יודעת על תחביב הכתיבה שלי.

שאני כותבת סיפור –

סיפור כבד וביקורתי

לא מדובר בסתם עוד סיפור קליל

אני כותבת רומן.