ילד בוץ

ילד בוץ

עמית שכב בתוך הבוץ.
דם טפטף מחתך במצחו ועינו הימינית החלה להתנפח.
"קום גמד" אביגדור בעט בו שוב "קום ותילחם יא חתיכת נמושה לא שווה כלום"
זה היה אחרי משחק כדורגל לא מוצלח, הקבוצה של אביגדור הפסידה, לא הכול היה באשמתו של עמית, אבל היה ניתן לייחס אליו חלק גדול ממנה.
עמית שמע את אביגדור ממלמל ומתרחק.
הוא התיישב, גשם התחיל לטפטף סביבו, הוא מחה את העפר מפניו, אבל הגשם הפך אותו לבוץ והוא פשוט נמרח.
למרות שהוא נרטב הוא לא התרומם מהאדמה, ידיו חפרו מסביב, לא מפני שזה היה בעל תכלית, אלא רק משום הסיבה הפשוטה שזה היה משהו ועמית נזקק למשהו.
ידיו נתקלו בחפץ נוקשה, זו הייתה פיסת עץ ישנה , היה לה צורה שהזכירה מעט פנים, פנים מאוד לא סימטריות יש להוסיף, הוא הרים אותה ומחה מעליה את הבוץ.
זו אכן הייתה פיסת עץ, מגולפת כמו פנים, חצי מהפנים היו חסרות ובמקום פה היה לה רק לסת תחתונה תלויה בצורה מוזרה, עמית הניח אותה בכיסו והתרומם.
הוא הלך את הדרך חזרה הביתה בראש מושפל, הטפטוף הפך לגשם כבד, אבל עמית המשיך באותו קצב איטי.
זה הכול בגלל אביגדור, חשב לעצמו, אביגדור חושב שהוא כזה מושלם רק בגלל שהוא גבוה קצת יותר, או בגלל שהוא לא מפספס כזה הרבה כדורים, או בגלל שהוא לא חולם כזה הרבה.
הוא נכנס הביתה, מטפטף גשם ובוץ על הרצפה הנקייה.
"עמית זה אתה?" אימו קראה לו מהמטבח.
הוא לא ענה לה הוא רק עלה לחדרו.
"עמית?" הוא שמע אותה יוצאת מהמטבח "הכול בסדר?".
הוא טרק את דלת חדרו, הוא בחן את פניו במראה, החתך בראשו היה נראה בעיניו משונן ואכזרי והעין תפוחה במידה מוזרה.
הוא התקלח בדממה, מביט בבוץ ובדם זורמים לפתח הניקוז.
לאחר מכן הוא נכנס למיטה, בלי ארוחת ערב או כלום, פשוט למיטה.
ועמית חלם.
זה היה חלום מוזר ביותר אבל כדרך חלומות זה לא היה נראה כה מוזר באותו הרגע.
הוא היה במגרש, הכדור תחת רגלו, מסביבו התגודדו המון ילדים, מרחוק הוא שמע את קולו של אביגדור נמתח כמו טופי. "תתתתתתתתתיייייייימממממממססססססססססורררר, עמית אנננני פננננננננוי!" אבל אז הכול קפא ודהה והוא שכב בבוץ.
עמית הריח ריח של יער, ריח עתיק ובראשיתי, ריח של טחב ושל עצים ושל בוץ.
מי אתה ילד בוץ? זו היתה פיסת העץ, הוא הביט בעמית בעין אדומה בודדת ודיבר בקול יבשושי וחורקני.
אני לא ילד בוץ. ענה לו עמית. אני ילד בשר.
או כן? ילדי בשר מדממים דם, ילדי בוץ מדממים בוץ.
עמית ניגב את החתך במצחו, ידו הייתה מלאה בוץ.
אבל איך אני יכול להיות ילד בוץ?
הלסת הבודדה של פיסת העץ התנדנדה כשדיבר, כולנו באים מהבוץ, חלקינו פשוט נשארים כך.

השעון מעורר צלצל, עמית כיבה אותו באנחה והתרומם.
באור יום החתך נראה קטן מאוד, והנפיחות לא נראתה כה חמורה כמו שחשב בערב הקודם.
בארוחת הבוקר אמו הביטה בו בדאגה "אתה בסדר?"
"אני בסדר גמור אמא"
"אתה יודע אם הילדים ההם מציקים לך אני יכולה לדבר…"
"אני בסדר גמור אמא" חזר עמית בטון נוקשה, אמו השתתקה.
שאר ארוחת הבוקר חלפה בדממה.

ירד גשם בזמן שהוא הלך לבית הספר, השמיים היו אפורים, קשים וחמורי סבר וממש לא הבטיחו הקלה מיוחדת.
הוא הגיע לשערי בית הספר, שביל הגישה היה מוצף בבוץ, זה דרש תכנון.
הוא זינק על פיסת אדמה בולטת ויבשה, ומשם על פיסה נוספת, הפיסה השלישית הייתה יותר רחוקה מהשתיים האחרים, עמית ביצע זינוק מרשים והצליח – ממש בקושי יש לציין, אבל בהצלחה – לנחות על פיסת האדמה היבשה.
ואז נפל לבוץ.
טוב לא בדיוק נפל, יותר בכיוון של נדחף, הוא שמע ילדים צוחקים.
"נראה כאילו אתה אוהב את הבוץ "אמר אביגדור, רגלו הייתה ממוקמת במרכז גבו של עמית והוא הפעיל לחץ, עמית הרגיש טעם חמצמץ של בוץ בפה "אני הייתי ממליץ שתישאר שם, אולי כך אתה לא תגרום כל כך הרבה נזק"
עמית שמע את הצלצול והילדים עזבו אותו, הוא התיישב, הוא היה מרוח כולו בבוץ, הוא הסתכל לכיוון בית הספר, אין מצב שהוא יכנס כך לכיתה, לא כשהוא כולו מרוח בבוץ, הוא שקל לחזור הביתה, אבל אמו תהיה שם, וזה רק יגרום לה לנסות משהו שהוא עלול להתחרט עליו עד סוף ימיו בבית הספר.
אז הוא רץ, ללא כיוון כללי בראש, ללא יעד ברור, אפילו בלי להסתכל.
הוא לא ידע כמה זמן הוא רץ או איפה הוא נמצא, אבל להפתעתו הוא גילה שהוא נמצא בקרחת יער, הוא חשב שהוא היה זוכר דבר כמו כניסה ליער, אבל לא היה אפשר להתווכח עם המציאות, הוא היה בקרחת יער, פיסת השמים מעליו הייתה אפורה והעצים שתחמו את הקרחת היו מעט אפלים וקודרים.
הריח היה ריח של יער עתיק, הרחק מעליו רעם התגלגל.
מה אתה עושה כאן, ילד בוץ?
עמית הסתכל, פיסת העץ הייתה תלויה על קורים חומים ישנים, עין העץ האדומה התגלגלה ביובש.
אני לא יודע כיצד הגעתי לכאן, מה זה המקום הזה?
ברק האיר את השמים ורעם נוסף התגלגל.
זה תלוי במה שאתה מתכוון 'כאן', המושג הזה הוא הצהרה של המוח שלך, 'כאן' זה מקום היצירה, 'כאן' מתחילים חיים חדשים.
עמית הסתכל סביבו, האדמה בעבעה בוץ דביק.
מה אני אמור לעשות?
פיסת העץ השתעלה, כאילו סבלה מדלקת ראות חמורה.
ליצור
ועמית הבין למה הוא התכוון, הוא לא ידע איך, הוא רק ידע שלפתע הוא התיישב על הרצפה והרים מלוא חופניים בוץ, הבוץ היה דביק ומימי, ותולעת ארוכה ורירית נפלה ממנה.
אבל עמית התעלם מכל זה, הוא התחיל ליצור.
הוא עיצב במהירות, בכל כך מהירות עד שלפעמים היה נדמה כאילו הבוץ מעצב את עצמו בעזרת ידיו של עמית ולא ההפך.
הבוץ קיבל צורה של דרקון, הוא לא היה מעוצב במיומנות, הזנב היה קצר מידי והייתה חסרה לו יד, ואז היא נעלמה, כאילו מעולם לא הייתה, עמית הביט בפיסת העץ, אבל הפיסה הביטה בו חזרה, בלי לומר מילה, רק נושמת נשימות חורקות ומחוספסות.
אז עמית נטל חופן בוץ נוסף, ולאחר מכן אחת נוספת ועוד אחת, הוא עיצב ילד שמן ועגלגל שבכל יד יש לו רק שלש אצבעות, הוא עיצב ציפור קירחת שהייתה לה רק עין אחת, הוא עיצב דוב ללא גפיים, וכל פעם, רגע לפני שסיים לעצב, הבוץ היה נעלם פתאום, וכל פעם עמית היה נוטל חופן בוץ נוסף ומתחיל לעצב מהתחלה.
לא הייתה לו שום מושג כמה זמן הוא ישב שם בקרחת היער ועיצב בוץ, הדבר היחידי שזכר הוא שהוא התעורר על ספסל בתחנת אוטובוס, השמש כמעט שקעה וכל גופו כאב, מסביב הגשם ירד בכבדות.

כשהוא סגר את דלת הבית הוא שמע את אמו מהמטבח "עמית זה אתה?"
"כן אמא, זה אני"
"איפה היית כל היום? דאגתי לך כמו מטורפת" היא יצאה מהטבח ובחנה את בגדיו מלאי הבוץ "מה קרה לך? שוב פעם הילדים ההם מציקים לך?"
"לא אמא" ענה בכעס "החלקתי".
ולפני שאמו תספיק לומר מילה נוספת עלה לחדרו וטרק אחריו את הדלת.
מעט אור אפור של בין ערביים הסתנן דרך החלון, עמית לקח כיסא והתיישב ליד השידה.
פיסת העץ הייתה מונחת שם, בשלולית של אור אפור, דוממת, פיסת עץ פשוטה ותו לא.
עמית פיהק, למרות שכנראה ישן כל היום, הוא היה מותש כאילו לא ישן שנה.
הוא התקלח וזרק את הבגדים המרוחים בבוץ לכביסה, הוא אכל כריך והלך מייד למיטה.
וכשהוא שכב שם, עטוף בחושך הסמיך, הוא היה יכול להישבע שהוא שומע נשימות חורקות ומחוספסות, מגיעות מכיוון השידה שלו.

למחרת בבוקר עמית כבר לא היה משוכנע אם זה היה חלום או לא, אבל גם לא באמת היה אכפת לו, הוא חשב על בוץ, הוא לא חשב על משהו ספציפי שקשור לבוץ, הוא חשב עליו באופן כללי.
הנפיחות בעין ירדה ושינתה את צבעה לחום כהה, החתך במצחו הקריש וכמעט נסגר, אבל זה לא שינה לו, ביום הזה נראה היה ששום דבר לא משנה לו.
"אתה בסדר?" שאלה אימו בדאגה.
"כן אמא" ענה בקול חסר רגש "הכול מושלם".

השמיים התבהרו מעט, והשמש הציצה מיד פעם, אבל עמית לא שם ליבו לכך, הוא הלך, ראשו טמון בקרקע, מבט מהורהר חולמני נסוך על פניו.
אביגדור כנראה לא תכנן שום דבר מיוחד בשבילו היום, מכיוון שהוא הצליח להגיע עד הכיתה מבלי ששום דבר רע שקרה לו, אבל גם אם כן, אז מה?
היום חלף על עמית כמעין טראנס, ראשו היה צמוד לחלון למשך כמעט כל היום, והוא בקושי הגיב גם כשפנו אליו ישירות, וגם אז הוא השיב במלמול לא מחייב.
כשנשמע הצלצול האחרון, עמית קם עם כולם, יצא עם כולם והלך הביתה עם כולם, אבל הוא כנראה לקח פניה לא נכונה איפשהו בגלל שלפתע הוא היה שוב בקרחת היער.
רעם מרוחק התגלגל.
פיסת העץ הייתה גם שם, גדולה מתמיד שעונה על פיסת אבן אפורה רטובה וחלקה.
חזרת ילד בוץ, אתם ילדי הבוץ תמיד חוזרים, נוזלים חזרה אל המקום הזה, בוץ אתה ואל הבוץ תשוב.
השמיים היו אפורים כיום הקודם, קשים כברזל, הבוץ תחת רגליו של עמית היה רטוב ודביק.
מה עליי לעשות?
עין העץ התגלגלה ביובש.
יש לי הימור טוב שאתה כבר יודע מה לעשות.
ועמית ידע, הוא התיישב בבוץ והרים חופן.
והוא התחיל ליצור.
הפעם אחרי שלפתע שם לב שהעניק לסוס שבנה חמישה רגליים, הוא רצה לתקן אותו, אבל כמו השאר, הסוס נעלם.
לאן הם נעלמים? שאל את פיסת העץ.
הם בודקים את החיים החדשים שניתנו להם.
אבל הם לא שלמים.
האומנם? נשימתו של פיסת העץ חרקה, ומי הוא זה שקובע מה מושלם או לא? האם אתה מושלם ילד בוץ?
עמית חשב על זה לרגע, אני מניח שאני לא מושלם, אני יכול להיות גבוה יותר, או יותר טוב בכדורגל.
נשימה חורקת. כן? אז גובה ויכולת משחק הם אלה הקובעים שלמות? לא ילד בוץ, אתה ורק אתה קובע שלמות לעצמך.

עמית נכנס הביתה, מרוח כולו בבוץ, לא היה לו מושג כיצד הגיע הביתה, או מה השעה, או אפילו איזה יום זה, מוחו היה מלא בבוץ.
"חשבתי כבר שהכול יבש בחוץ" אמרה אמו בזמן שבחנה את בגדיו "אבל אתה תמיד תצליח למצוא את המקומות שעדיים מלאים בבוץ נכון?, נו טוב, תכניס אותם לכביסה"
ומשום מה זה בדיוק מה שעמית עשה, הוא לא התווכח או התלונן, הוא פשוט הוריד את בגדיו בדממה הכניס אותם לסל הכביסה, התקלח, התלבש וירד לארוחת הערב.
אמו הביטה בו בזמן שאכל בדממה, ראשו טמון בצלחת, שקוע בעולם משלו, היא מעולם לא ראתה אותו ככה בעבר "אתה בסדר?" שאלה בדאגה.
הוא הנהן, מבלי אפילו להרים את ראשו מהצלחת, זה הדאיג אותה, אבל לא היה לה מושג מה לעשות. בזמן שהיא חשבה על האנשים אליה היא תוכל להתקשר, עמית סיים לאכול, הוא הוריד את צלחתו מהשולחן וחזר לחדר שלו.
עדיין, בלי לומר מילה.
עמית נכנס לחדר והתיישב על המיטה מבלי להדליק את האור, הוא האזין, בחושך, לנשימות החורקות שבקעו מהמגירה בשידה שלו, מקוטעות, יבשות.
החדר שלו התחיל להתנדנד, קול גלים עלה באוזניו והוא הריח ריח מעופש של מלח ואצות.
המגירה העליונה נפתחה ושמונה זרועות דקות וארוכות יצאו משם.
בחיי ילד בוץ. אמרה פיסת העץ. לא יכלת למצוא לי מקום יותר נוח לישון בו?.
"איפה אנחנו?"
על ספינת ווינקינגים נטושה, הצוות כולו קפץ למים לפני כמה דקות.
עמית הביט מהחלון, ים שחור ענקי התנחשל סביב קירות החדר שלו, פיסת העץ התיישבה כעת על גבי מסעד הכיסא שלו, כמו עכביש חום ענקי בעל עיני אודם בוערות.
"חשבתי על מה שאמרת לי, לגבי זה שכולנו מושלמים וזה, אני לא חושב שזה כזה נכון, אם כולנו מושלמים למה כל הזמן צוחקים עליי?"
פיסת העץ צחקה בקול שהזכיר אלפי דלתות עץ ישנות נטרקות. כולנו מושלמים? ממש לא אנחנו כולנו שיברי צל של מה שיכלנו להיות.
"אבל אמרת –"
תשכח את מה שאמרתי בוץ, יצורי האדמה לא נועדו להיות מושלמים, נועדנו ללכת על האדמה, מקרטעים ומתנשפים עד היום בו נוכל לחזור אליה כדי לישון את שינתנו האחרונה, לא ילד בוץ, אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים.

עמית התעורר, הוא שכב על המיטה בבגדיו, השמש כבר זרחה בחוץ, אבל על פי העננים בשמיים בהחלט ניתן היה להמר שירד גשם.
עמית התיישב, הוא חש כאילו התעורר משינה ארוכה ביותר, כאילו כל הימים היו לא יותר מאשר חלום ארוך, הוא התמתח ופיהק ולאחר מכן הוריד את הבגדים המקומטים שישן בהם ולבש בגדים חדשים.
פיסת העץ הייתה מונחת על השידה שלו (למרות שהוא די היה בטוח שהיא הייתה בתוך המגירה) היא נראתה יבשה וחסרת חיים, עמית נטל אותה וטמן אותה עמוק בכיסו ואז יצא מהחדר והלך לאכול ארוחת בוקר.
אמו הביטה בו בדאגה בזמן שאכל בתאבון ובהנאה, ילד שונה לחלוטין ממה שראתה בימים האחרונים "אתה בסדר?" שאלה.
הוא הנהן במרץ "מצויין" אמר מוזג לעצמו כוס חלב "לא יכול להיות טוב יותר" וחזר לצלחת שלו.
היא קימטה את מצחה והידקה את אצבעותיה סביב ספל הקפה שלה, העיקר שהוא שמח לא?.

בדרך לבית ספר החל הגשם לרדת, אבל זה לא הפריע לעמית כלל, ההפך הוא הנכון, הוא נהנה מהלחות ומריח הבוץ הטרי.
כשהגיע למגרש של בית הספר הוא אמנם לא היה ספוג לחלוטין אבל הוא בהחלט לא היה רחוק מזה, הוא התחיל לחצות את המגרש כשחש דחיפה בגבו, הוא מעד מעט כשניסה להשיב לעצמו את שווי המשקל שלו לאחר מכן הסתובב ונעמד פנים מול פנים עם אביגדור, הוא נאנח "מה אתה רוצה עכשיו?"
אביגדור נחר "מה קרה פריק? אין לכם מטריות בבית?"
עמית הביט סביב, המגרש היה ריק לחלוטין "לא, אני כנראה שכחתי לקחת" הוא הסתובב ופנה ללכת. כשאביגדור תפס בילקוטו "שכחת? אולי לא שמת לב אבל יורד גשם, אפילו מישהו עם שכל בגודל שלך יכול להבין את זה".
השקט במגרש נהיה לפתע סמיך יותר, בניין בית הספר החל לאבד את הממשות שלו, עמית הריח ריח עתיק של יער, רעם התגלגל מרחוק.
עמית הביט סביבו בבהלה "אבי, אני חושב שכדאי שנלך עכשיו– "
גיחוך מרושע עלה על פניו של אביגדור "מה קרה? פתאום אתה לא אוהב את הגשם? אני בטוח שלא היית שם לב אפילו אם מישהו היה שופך עליך דלי של מים" הוא דחף את עמית, אבל במקום לפגוע בריצפה המרוצפת של מגרש בית הספר הוא שקע בבוץ.
בניין בית הספר היטשטש עוד והפך לקבוצה של עצים, הם היו מוקפים בעצים, עמית ראה דמויות חומות קטנות זזות בין העצים, אבל לא היה נראה שאביגדור שם לב לזה במיוחד.
"אביגדור אתה לא מבין, אנחנו חייבים לעוף מכאן עכשיו!"
"למה? חשבתי שאנחנו נהנים ביחד ואני לא ממהר לשום מקום"
עמית שמע צחוק חורקני מכיוון כיס מכנסיו, משהו התפתל שם, כמו עכביש ענקי.
"אתה לא מבין! זה מסוכן בשבילך להישאר כאן"
"לא עמית, אתה לא מבין, רק לאחד מאיתנו זה מסוכן להישאר כאן, וזה אתה" הוא הרים את עמית בחולצתו, עמית ניסה להיחלץ מאחיזתו אבל אביגדור היה חזק ממנו בהרבה, הוא צחק "בוא נראה אם תשים לב לזה" הוא הרים את ידו לחבטה אבל יד בעלת שלוש אצבעות חומה ענקית נכרכה סביב זורעו, אביגדור שמט את עמית, שנפל חזרה ישר לבוץ והרים את ראשו להביט היישר אל תוך פניו הרכות של יוצר בוץ גרוטסקי מוזר.
רק אז נראה שאביגדור שם לב לקרחת "איפה -?" הוא השתתק כשראה את יצורי הבוץ.
כולם היו שם, דרקון בלי יד ועם זנב קצרצר, סוס עם חמש רגליים, ילד שמן עם שלוש אצבעות, ציפור קירחת עם עין אחת, דוב חסר ידיים, כל יצור שעיצב בבוץ עמד סביבם במעגל.
"מה קורה כאן?!?" שאל אביגדור בפחד בזמן שיצורי הבוץ החלו לצמצם את המעגל.
עמית ניסה לקום אבל הבוץ החזיק בו בחוזקה, יצורי הבוץ חלפו על פניו מבלי להעניק לו יחס, עיני הבוץ שלהם היו נעוצות באביגדור, פרצופי הבוץ שלהם היו מעוותות בכעס.
אביגדור צרח בפחד, הצרחה תלתה לרגע באוויר ואז נבלעה בין העצים, עמית ראה לרגע קצר אחרון את פניו של אביגדור, מבט של אימה טהורה בעיניו ואז יצורי הבוץ סגרו אליו וזו הייתה הפעם האחרונה שמישהו אי פעם יראה את אביגדור.

בימים הראשונים שעברו מאז נעלם אביגדור גרין בן השתיים עשרה המושב היה על הרגליים, בהתחלה כולם הניחו שזה ערבי מאחד הכפרים השכנים, קבוצות חיפוש נערכו והפכו כל כפר ערבי ברדיוס של קילומטר, כל המבוגרים פטרלו במשמרות סביב המושב למקרה שהחוטף לא יצא מגבולות המושב, שוטרים הגיעו ותיחקרו פחות או יותר כל אחד שאי פעם הכיר את אביגדור, כששאלו את עמית מתי הייתה הפעם האחרונה שראה אותו השיב בפשטות "במגרש בית הספר, הוא דחף אותי לבוץ"
אבל שבועות עברו, חודשים חלפו והחיים חזרו אט אט למסלולם הרגיל, עמית שיחק כדורגל, הוא עדיין לא היה טוב בזה, אבל הוא הלך והשתפר, הוא לא היה הילד המוצלח של הכיתה, הוא לא היה הכי חכם או הכי גבוה, אבל הוא גם לא היה הכי טיפש או נמוך.
הדבר היחידי בעצם שהשתנה בו היה הכישרון שלו לעיצוב, בעץ בחימר או בכל דבר אחר שניתן לעצב בו, הוא עיצב דובים ואריות ובתים ויערות בצורה מדהימה מאין שני לה.
לאחר שעברה חצי שנה מאז נעלם אביגדור, חזר עמית לקרחת היער.
המקום כמעט לא השתנה, אותו ריח של יער עתיק, אותו רעם מתגלגל, עצים מטושטשים באופק.
הדבר היחידי שהתשתנה היה פסל עשוי מבוץ, מעוצב עד לפרטים הקטנים בדמותו של אביגדור, פניו קפואות לעולם במבט של אימה טהורה.
עמית הכניס את ידיו לכיסו ושלף משם את פיסת העץ, כעת זה היה נראה כמו פיסת עץ פשוטה, בלי שום מאפיין שונה או מיוחד.
עמית שמט אותו על האדמה.
הבוץ בלע אותו במהירות.
לאחר מכן עמית הסתובב ועזב את קרחת היער.
כולנו באים מהבוץ, חלקנו פשוט נשארים כך.